 |
אני אומר כי כדי להשפיע על המציאות לכיוון הרצוי לך יש, בין השאר, לסכל את יכולתם של אחרים להשפיע על המציאות לכיוון אחר שאינו רצוי לך. דבר נוסף שניתן לעשות הוא, להביא לכך שאחרים לא ירצו מלכתחילה להשפיע על המציאות לכיוון שאינו רצוי לך.
לגיטימי לנסות לבצע רק את הדבר השני בלי לנסות בכלל לעשות את הראשון ('פתרון מדיני'), אבל לא לגיטימי להמשיך לטעון שזה הפתרון היחיד אחרי שניסית אותו שוב ושוב ושוב ולא רק שנכשלת אלא גם הבאת על עצמך בעיות חמורות בהרבה; ולא רק זאת, אלא אתה גם טוען נגד *עצם הנסיון* לנקוט בדרך השניה לאחר, וכל זמן, שהראשונה נכשלת; ולא רק זאת, אלא שאתה טוען כי אין לנקוט בדרך השניה *מכיוון* שהפתרון הוא בהכרח רק בדרך הראשונה (כאמור, לאחר שהוכח שנקיטת הדרך הזאת לא פותרת דבר ורק מחריפה את המצב).
לכן, אם תרצה: מוטו: שלום יתקיים כאשר כל הצדדים מעוניינים בו, או כאשר צד אחד מעוניין בו והשני אינו יכול לרצוח את הצד השני ולכן נאלץ להסכים לפתרון של שלום.
המקרה שלנו עם הפלסטינים הוא המקרה השני. המקרה עם חיזבאללה הוא כזה שאין בכלל מה לדבר על שלום, ובצד השני (דהיינו - חיזבאללה, לא המדינה הלבנונית) גם אין אינדיבידואלים שמעוניינים בשלום (אחרת הם לא משתייכים אליו - להבדיל ממדינה או קבוצה אתנית שבה תמיד אפשר למצוא קשת רחבה יותר או פחות של דעות, עמדות ואינטרסים). לכן צריך להיצמד להגדרה המעשית ביותר של שלום: מצב שבו אין מלחמה, יש בטחון, יש שקט, לא מנסים להרוג אותך (במקרה המדובר כי לא יכולים, כי אין אמצעים לעשות זאת) וכו'.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש