 |
|
 |
||
|
||||
 |
סיכון הוא חלק מהחיים. הדרך להמנע מסיכון או לפחות להקטינו היא ע"י מגבלות שאנו כחברה וכיחידים נוטלים על עצמנו. גם נסיעה במכונית כרוכה בסיכון ובכל זאת הרוב המוחלט של האוכלוסיה נוטל על עצמו סיכון זה כמעט כל יום משום שלדעתו הרווח הנובע מכך מצדיק את הסיכון. כאשר מדובר בשטח בנוי הסיכון הינו גדול וכמות הנפגעים הפוטנציאליים אף היא גדולה לעומת זאת הרווח כמעט אינו נפגע1 ולכן יש מקום2 לפגיעה בחופש של היחידים ע"י תקנות מגבילות הנוטלות מהם את חופש הבחירה. אין המקרה דומה בשטחים פתוחים. ראשית אין הכרח לאף אדם ללכת ולטייל באותם מקומות. שנית אחוז הנפגעים אינו גבוה מספיק כדי להצדיק פגיעה בחופש הבחירה של כלל האוכלוסיה, בנוסף על כך (לטעמי לפחות) כל המשיכה של אתרי הטבע השונים היא בכך שהם אינם מותאמים לצרכינו כאנשים אלא אנו צריכים להתאים את עצמנו אליהם. 1 התקנות אינן מונעות מאתנו לבנות בניינים אלא מגבילות אותנו לסוגים מסויימים של מבנים. 2 למרות שגם זה נתון לויכוח. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כשמדובר במסלולי טיולים בטבע בהם בדרך שגרה מטיילים תלמידי בתי ספר כחלק מהחינוך לאהבת הארץ הרי ברור שבן עזרא צודק, ושומה עלינו להבטיח את בטחונם ושלומם של המטיילים לרבות על חשבון פגיעה בחופש השוטטות ובחופש נטילת סיכונים. אני הרי חונכנו על אהבת הארץ מגיל צעיר מאוד, ולא יעלה על הדעת לגרום סיכונים למטיילים שהם תלמידי בית ספר עממי, למשל. אנא, התמקדו בכך וראו עמה היגיון וחוכמה יש בהצעת בן עזרא, והתגובות כנגדו לא קולעות כלל למטרה - שהיא במפורש לא לגדור את כל אתרי הטבע בתקנים, אלא להכשיר מסלולים מוסדרים מסוימים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |