 |
אפשר לחלק את התשובה לכמה חלקים בעלי חשיבות דומה:
1. עוגן מלודי: לא רק הטוניקה (דו) מהווה עוגן מלודי, אלא גם שתי דרגות אחרות של הסולם - הדומיננטה (הדרגה החמישית - סול במקרה של דו מז'ור או מינור) והסאב דומיננטה (פה). השימוש בשלוש הדרגות הללו, כשהוא בא בצירוף עם האקורדים הראשיים והאופייניים של הסולם, הוא כל כך תכוף ואינטנסיבי, שאם תחליף את השימוש בהן בשימוש של דרגות יסוד כאלו שמתאימות לסולם אחר תמצא את עצמך מהר מאוד גם במצב שהאוזן שלך רוצה 'לחזור הביתה' לטוניקה שמתאימה לצירוף האחר. כמעט תמיד הדרגה החמישית בסולם היא זו שמשתמשים בה הכי הרבה (ולכן היא גם נקראת דומיננטה).
2. עוגן הרמוני: על שלוש הדרגות שציינתי בונים את שלושת האקורדים האופייניים של הסולם. במקרה של דו מז'ור, אקורד הטוניקה יהיה מורכב מדו, מי וסול, אקורד הדומיננטה יהיה סול, סי ורה וכאשר הוא מופיע בתור אקורד ספט-דומיננטי (שהוא כמעט תמיד האקורד השני וגם הלפני אחרון בכל יצירה קלאסית) מוסיפים לו גם פה. אקורד הסאב-דומיננטה יהיה מורכב מפה, לה ודו.
השימוש באקורדים הבנויים על שלוש דרגות היסוד של הסולם הוא תכוף פי כמה מאשר השימוש בדרגות המלודיות עצמן. ניתן להשתמש אך ורק ב-3 האקורדים האלו מבלי לחרוג מהם בכלום אפילו פעם אחת וליצור הרמוניה סבירה והגיונית (אם כי מונוטונית, חדגונית ומשעממת לכל הדעות). במוסיקה פוליפונית, כמעט בכל רגע נתון מושמע היפוך כלשהו של צורה כלשהי של אחד משלושת האקורדים הללו (או אחד משלושת האקורדים של הסולם המקביל - לה מינור במקרה של דו מז'ור, מי במול מז'ור במקרה של דו מינור). העקביות ההרמונית שנשמרת לאורך היצירה גורמת לכך שגם אם חלקים מהמלודיה יוצאים מהסולם מדי פעם, המרקם ההרמוני נשאר יציב ומשמר את התחושה האופיינית לסולם. כלומר - תוים השייכים לסולם מושמעים בכמעט כל רגע נתון בכל מקרה, גם אם מדי פעם תוים הזרים לסולם מושמעים במקביל.
3. גיוון: כמעט תמיד משתמשים בתוים שמחוץ לסולם כדי לגוון את המלודיה ולהעשיר אותה, מעין תבלין שיש לו השפעה חזקה על טעמו של התבשיל אולם כוחו יפה רק כאשר משתמשים בו במשורה. הדבר לא פוגם בתחושה של הסולם העיקרי מכיוון שממילא סולם מגדיר *מסגרת*, ולא את 'הצלילים שבהם נשתמש'. כאמור, המסגרת מוגדרת לא רק על ידי העובדה שמשתמשים בעיקר בצלילים השייכים לסולם ורק מדי פעם בצלילים אחרים, אלא גם באופן ספציפי על ידי העובדה שההרמוניה מבוססת על שלוש דרגות היסוד.
אגב, לא קשה להבין מה עושה דווקא את שלוש דרגות היסוד לכאלה - ביניהן נוצרים המרווחים הפיתגוראיים עצמם. אבל את ההסבר הטכני על הנקודה הזאת מוטב שאשאיר לגדולים ממני (שיידעו לנסח אותו בלשון מתמטית בהירה).
4. שימוש בסולמות משנה ומחזור הקווינטות: עובדת היותה של יצירה כתובה בסולם ראשי כלשהו אינה מונעת מעבר לסולמות משניים מדי פעם כאשר יש בכך טעם או צורך מלודי. אם הסולם כתוב בדו מז'ור, לעיתים קרובות יעבור המלחין לסולם המקביל - לה מינור. לא נדרש שום שינוי על דרגות הסולם המקורי כדי לעשות זאת, והשינוי יתבטא בעיקר בהרמוניה, כלומר ההרמוניה הבסיסית שייעשה בה שימוש כאשר הדבר נעשה תהיה מבוססת על שלושת האקורדים היסודיים של הסולם המקביל. במקרה של דו מז'ור, יהיה מדובר על אקורד לה מינור (לה, דו, מי), רה מינור (רה, פה, לה) ומי מז'ור (מי, סול דיאז, סי, וגם רה כאשר האקורד מופיע בצורתו הספט-דומיננטית) או אפילו מי מינור (עם סול רגיל במקום דיאז).
מעבר נפוץ אחר הוא לסולם ה'חלופי' המבוסס על אותה דרגה, כלומר, למשל מעבר מדו מז'ור לדו מינור. מן הסתם זה מעבר פחות נפוץ ממעבר לסולם החלופי, שבסה"כ דורש בד"כ שינוי של תו בודד באקורד בודד (אם בכלל...), אבל אפשר למצוא אותו די הרבה.
עוד מעבר נפוץ הוא כזה שמצריך תוספת של סימן התק בודד (דיאז או במול), כלומר תנועה לסולם הבא או הקודם על גבי מעגל הקווינטות והקוורטות.
עיקרון 'מעגל הקווינטות' אומר שאם נתחיל מדרגה מסוימת ומהסולם המבוסס עליה ונתקדם בקווינטה אחת (או בקוורטה אחת, לפי ההקשר) נקבל סולם המכיל את סימני ההתק של הסולם הקודם ועוד (או פחות - שוב, תלוי בהקשר) סימן התק אחד, שגם המרווח שלו יהיה תמיד קוורטה מהסימן האחרון בסולם הקודם.
דוגמא: נתחיל בדו מז'ור, שאין לו כל סימני התק, ונגיע לדומיננטה שלו, סול, כלומר קווינטה מהטוניקה של הסולם המקורי ממנו אנו מתחילים, ונהפוך אותה ל'עוגן' הזמני שלנו עבור פראזה או קטע הכתובים בסולם משני המבוסס עליה, כך שהיא תשמש כנקודת החיבור בין השימוש בסולם המשני - סול מז'ור - לסולם הראשי, דו מז'ור. בסולם החדש, יש לנו סימן התק אחד: פה דיאז.
אם נתקדם הלאה במעגל, ניקח את הדומיננטה של סול מז'ור - כלומר רה, ונבסס גם עליה סולם מז'ורי. סימני ההתק של הסולם יכילו את פה דיאז (מהסולם הקודם במעגל), וגם את דו דיאז (שנמצא במרחק של קווינטה ממנו). הסולם הבא במעגל, לה מז'ור, כבר יכיל את שני הסימנים הקודמים וכן סול דיאז (קווינטה מדו דיאז) וכך הלאה.
אם במקום דו מז'ור נתחיל בלה מינור, נקבל אפקט זהה - נתקדם בקווינטות ונקבל את מי מינור שלו סימן התק אחד, פה דיאז; אחריו סי מינור שלו שני סימני התק וכן הלאה - אותו מעגל בדיוק כמו המעגל הקודם, עם אותם סימנים, על הסולם המינורי מקביל - טרצה קטנה נמוך יותר.
באותו אופן אפשר להתקדם בקוורטות במקום בקווינטות: נתחיל מדו מז'ור ונעבור לפה מז'ור - נקבל סולם המכיל סי במול; נמשיך לסי במול מז'ור ואחריו למי במול מז'ור ונקבל סולמות המכילים במולים נוספים בהפרשים של קוורטה זכה זה מזה. נתחיל מלה מינור, ונקבל את אותם סימנים ברה מינור, סול מינור, דו מינור, פה מינור וכו', בהתאמה.
כפי שניתן לראות, דרך כל סולם בו נשתמש ניתן להגיע בתוך מספר צעדים בודדים לכל סולם אחר כאשר אנו 'מזיזים' דרגה בודדת בסולם במקום הרצוי לנו, שוב, תוך התבססות מתמטית ממש על המרווחים הפיתגוראיים הטהורים. כאשר אנו עושים זאת איננו מאבדים את תחושת הסולם, אלא באופן זמני עוברים לשימוש בסולם אחר. מכיוון שבכל זאת מדובר על לא יותר מגיחות קצרות מועד לסולמות אחרים (לעיתים נדירות משנים לחלוטין את הסולם באמצע היצירה, אבל גם זה קורה), אנו חוזרים בסופו של דבר לסולם המקורי (ולכן גם הרבה יותר נפוץ למצוא קטעים בסולם הראשי בין קטעים בסולמות משניים, ורק לעיתים נדירות אתה מוצא קפיצה ישירה מסולם משני אחד לאחר ורק לאחר מכן חוזר לסולם המקורי ממנו יצאת).
מקווה שהתשובה שלי מעניקה מענה מקיף ומושגים טובים לגבי השאלות שלך על 'עמימות'.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש