בתשובה לאלון עמית, 23/01/04 4:25
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא ממש יודע. הניחוש שלי הוא שבהרבה מקרים הצלילים שיופקו *לא* יתאימו לכוון המושווה: בחצוצרה, למשל, יש רק שלושה שסתומים עליהם ניתן לשלוט, אבל ניתן להפיק ממנה הרבה יותר מאשר שמונה (= שתיים בשלישית) צלילים; ההסבר לכך (אם אני יודע נכון) הוא שב"קונפיגורציית שסתומים" נתונה, החצוצרן יכול איכשהו לנשוף בפייה בכמה דרכים, ולנצל את ההרמוניות הטבעיות של ה"צינור" להפיק צלילים שונים זה מזה. היות שהרמוניות אלה תואמות למרווחים הפיתגוראיים הטהורים, נראה לי שתהיינה חריגות מהכוון המושווה. (אבל, כפי שצויין לעיל, עם קצת מאמץ אפשר לכופף את הצלילים.) בכלי-נשיפה עם ממשק יותר מתוחכם (במובן של "מספר קונפיגורציות", כגון סקסופון, חליל וכו') אין לי מושג מה קורה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בחלילית שולטים על האוקטבה בעזרת חצי-פתיחה של נקב בחלק התחתון של גוף החלילית. לעומת זאת, ב-Tin Whistle השליטה היא רק על ידי עוצמת הנשיפה. גם בחליל-צד ישנם מספר צלילים שמופקים על ידי אותו איצבוע אבל נשיפה חזקה יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הנשיפה החזקה, נדמה לי, משנה *מהותית* את הצליל, באוקטבה או משהו כזה. אני אשאל פשוט: אני לוקח חליל צד, ואני מנגן סולם באופן הכי פשוט וטבעי - נושף בעצמה קבועה, ומאצבע לפי הדרוש. איזה סולם יצא? מושווה? Just? וורקמייסטר? משהו אחר? ובאבוב, ובסון, וכו'? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. הנשיפה החזקה משנה באוקטבה. מישהו פה אומר לי שלמיטב ידיעתו כל כלי הנשיפה מכוונים בכיוונון מושווה. אחרת היתה למשל בעיה בעת נגינה בתזמורת שכן אם חלק מהכלים יהיו מכווננים בכיוונונים שונים התוצאה היתה לא כל כך נעימה לאוזן. עם זאת, נגן בכלי נשיפה יכול לשחק קצת ''מסביב'' לצליל על ידי שינויים קלים בנשיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, זה בדיוק מה ששאלתי בתגובה 191857 - האם האחריות היא על הנגנים להסתדר עם שכניהם. אבל בהחלט ייתכן שהכוונון המחדלי הוא באמת תמיד מושווה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עפ"י הרצאתו של Howard Goodall "המפץ הגדול" בסדרה פריצות דרך בתולדות המוסיקה - "את הנקבים באבובים, בקלרניתות ובבסונים, אפשר היה לקדוח בדיוק מרבי. הגיע עידן הכוונון המושווה באמת. החל ב-1830 לערך, כל כלי הנגינה, שיוצרו בבתי חרושת, תאמו את התקן המתמטי הזה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יופי. תודה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכלים העתיקים ביותר היו ללא כיוון מושווה. זה לא שינה הרבה כי הנגנים יכלו לשלוט ע"י כיסוי חלקי של החור המכוסה הנמוך ביותר. עם התקדמות הכלים, הוסיפו מנופים ונוצרה בעיה, הפתרון היה סט כפול של מנופים לסולמות שונים (עם דיאזים או עם במולים). בתחילת המאה ה19 תאובלד בוהם יצר שיטה חדשה של חורים, מנופים ושסתומים עבור כל כלי הנשיפה מעץ שהיתה בכיוון מושווה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין היה צורך להתאים הכלים זה לזה . בסקסופון ובכלי נשיפה רבים ההתאמה מתקבלת על ידי דחיפה או משיכה של הפיה . בסקסופון ניתן להגיע לצלילים גבוהים מאוד (אוברטונים) וממש לנגן באוקטבות נוספות על ידי אצבועים מתוחכמים אך בעיקר על ידי שליטה ב"אמבושור" (האופן שבו אוחז הפה בפיה). לפני הפסנתר המושווה היו חייבים לכוון מחדש את התזמורת כלי כלי עם מעבר מיצירה בסולם אחד למישנהו . יש כלים שהתאמתם מסובכת יותר (אבוב למשל)ואז כל התזמורת מתאימה עצמה לכלי הזה . יש לציין שפיתגוראס לפי האגדה גילה את היחסים בין הצלילים בעוברו ליד נפחיה . הוא לקח פיסות ברזל באורכים שונים ובעובי זהה וחיפש את היחס המתמטי בין שני צלילים שתאמו לאוזניו . יחס זה עבד במסגרות של 12 צלילים אך אם נשמר היחס - הצליל ה13 תמיד צרם (כתבת הבסיס מסבירה היטב מדוע). "האונס" שביצע באך איפשר נגינה תזמורתית ומעברים מהירים בין סולמות .כיום במזרח הרחוק רוב הכלים החדשים "מושווים" והמוזיקה כתוצאה מזה נשמעת יותר ויותר "מערבית". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון והנה עוד אנקדוטה, רוב כלי הנשיפה מעץ (ואולי גם אלו שממתכת) מיצרים כך שה"לה" שלהם הוא 442 הרץ. למה? כדי שיהיה אפשר לכוון אותם לפי כלי (פסנתר למשל) נמוך או גבוה מהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה הכוונה כשאומרים על אבוב שהוא ב-"Key of C"? כל האבובים שמצאתי בחיפוש קצרצר ברשת היו כאלה, אבל מן הסתם יש סוגים אחרים, אחרת לא היו טורחים לציין זאת. זה משפיע רק על האצבוע, או שמא גם על הכוונון? גם בפרטיטורות, תפקיד האבוב (ואולי עוד כלים) נרשם ב"מפתח דו", מה שמאוד מבלבל (אותי) כשאני קורא כאלה. מה הסיפור? זה, אגב, הרקע לשאלתי המקורית לגבי הכוונון של כלי הנשיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר, תוספת לשאלה: כאשר רושמים תווים בפרטיטורה לכלי כמו קלרינט, המכוון באופן שונה מהכלים האחרים, האם רושמים את התווים כפי שעל הנגן לנגנם, או שעל הנגן לבצע טרנספורמציה תוך-כדי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האבוב הרגיל הוא אכן בדו, אבל יש גם Oboe d'amore שהוא בלה, (נמוך בטרצה קטנה) Cor Anglais שהוא בפה (נמוך בקווינטה) וHeckelphone שהוא נמוך באוקטבה. שמעתי פעם שיש גם אבוב בסי במול, אבל מעולם לא נתקלתי בכזה. אולי היו פעם כאלו ונכחדו. (אני יודע שהיה פעם קלרינט בדו, אבל הוא נכחד ונשארו רק סי במול, לה, מי במול, רה ופה) מקובל לכתוב לכלים שדורשים טרנספוזיציה בסלם שלהם, כלומר הנגן מנגן לפי מה שכתוב. בהוצאות ישנות יש לפעמים צורך לנגן בטרנספוזיציה. (למשל, תפקידים לקרן במי במול או לקלרינט בדו) זה נכון גם לתפקידים של הנגנים וגם לפרטיטורות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, Cor Anglais, קרן אנגלית, היא לא בדיוק סוג של אבוב אלא פשוט כלי שדומה לו. נדיר שמשתמשים בה ככלי סולו. אני לא ממש מבין למה - היא נשמעת יופי. חוץ מזה, השם עצמו מטעה - בהחלט לא מדובר על קרן, והמוצא שלה אינו אנגלי כלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו Jew's Harp: לא נֶבֶל, ולא יהודי (כנראה שיבוש של Jaw). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לתוהים: Jew's Harp זה מה שעושה את הטוינג טוינג טוינג בפתיחה של "מכופף הבננות". | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר דוגמא ברשת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פה כמה: למשל זה: אלו דוגמאות "רציניות" קצת. משתמשים בו הרבה, כפי שבטח תזהה, במוסיקת קאנטרי אמריקאית, וקצת פולק, לרוב בתור גורם הומוריסטי משהו (היהודים הם עם מאד שמח ומשעשע, כידוע). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמעוניינים - יש סולו נפלא לקרן אנגלית בפרק השני של סימפוניית ''העולם החדש'' של דבוז'אק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
Cor Anglais = בצרפתית "זווית מעוקלת", שזה בדיוק מה שיש בכלי הזה (העברות הוא המטעה). הפייה דומה מאוד לפייה של אבוב. סולו לדוגמא: הפרק השני של סימפוניית העולם החדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם התרגום לאנגלית הוא שגוי. אני מאוד אוהב את הדואט חליל וקרן אנגלית בפתיחה לוילהלם טל של רוסיני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קרן אנגלית היא דווקא כן בדיוק סוג של אבוב. האצבועים זהים לחלוטין, אם כי המרווחים בין האצבעות קצת יותר גדולים. טכניקת הנשיפה כמעט זהה - אבובן ממוצע (כמוני) שמעולם לא נגע בקרן אנגלית צריך בערך שעה כדי להתרגל לכלי, ואחר כך הוא בדרך כלל יכול לנגן בקרן אנגלית בדיוק כמו באבוב. עם זאת, הפיה שבה משתמשים בקרן אנגלית שונה מפיה של אבוב. טכניקת הגילוף של שתיהן זהה אבל פיה של קרן אנגלית היא מעט גדולה יותר וצינורית המתכת שלה לא מכוסה בשעם. את הפיה של האבוב תוקעים בכלי עצמו, ובקרן אנגלית יש צינור זוויתי ממתכת שמחבר בין הפיה לבין הכלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה צודק, אבל זה עדיין לא ''באמת'' סוג של אבוב לפי דעתי, כמו שויולה היא לא סוג של כינור אלא כלי מאותה משפחה, עם מנעד אחר ומיקומי נגיעה שונים (נמוך יותר בקווינטה). הצליל בפירוש שונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדוגמא - סונטה לקרן אנגלית ופסנתר של פאול הינדמית. בלא מעט יצירות תזמורתיות יש קטעי סולו ארוכים לקרן אנגלית. לדוגמא: הפרק השני של הקונצ'רטו בסול מז'ור לפסנתר של רוול, הברבור מטואונלה של סיבליוס. תמיד מדובר בתפקיד לירי על גבול הטראגי. הקרן האנגלית נפוצה מאוד גם במוזיקה לסרטים ולטלוויזיה. באופרות סבון יש מין קלישאה כזאת שהקרן האנגלית מנגנת את המלודיה ברגעים נוּגים במיוחד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתוספת למה שאיזי אמר - נהוג לכתוב (ולקרוא) פרטיטורות באופן כזה שעבור כל כלי מופיע מה שהנגן אכן מנגן בפועל, כלומר, לפני הטרנספורמציה של הכלי. כך למשל קלרינט מכוון בדרך כלל בסי במול, ולכן עבור יצירה שכתובה בדו מינור למשל, ולכן הסולם מסומן בשלושה במולים, תפקיד הקלרינט יסומן עם במול אחד, כאילו היה זה רה מינור. כלומר - מאחר שהכלי מכוון טון נמוך יותר מאיך שזה נשמע באמת, התוים עבורו באמת נכתבים בטון אחד גבוה יותר, ומה שכתוב זה לא מה שאנחנו שומעים. אחד הדברים הכי מעצבנים במוסיקה, אם אתה שואל אותי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רוב תודות לשניכם, אבל נותרתי וחצי תאוותי בידי: האם הגרסאות השונות הללו מכווננות אחרת? כלומר, האם לפה דיאז (נניח) באבוב-דו ובאבוב-לה ובקרן אנגלית יש אותו תדר בדיוק, בהנחה שהנגנים לא מתאמצים להטות את הצליל? ועוד שאלה, אפילו יותר בסיסית: לא הסברתם מה זה בעצם "קלרינט מכוון בדרך כלל בסי במול", או "האבוב הרגיל הוא אכן בדו". זה אומר שאם נושפים בלי שום אצבע, זה הצליל שיוצא? או שזה אומר שזה תו-היסוד אשר ביחס אליו מכוונים שאר התווים (לא ייתכן אם הכוונון באמת מושווה)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה היא שכאשר כתוב בתווים דו, קלרינט בסי במול נשמע כאילו הוא מנגן סי במול, קלרינט בלה כאילו הוא מנגן לה וכו'. כאשר כתוב פה דיאז, אבוב רגיל (בדו) ישמיע פה דיאז, Oboe d'amore ישמיע מי במול וCor Anglais ישמיע סי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דרך אגב, לגבי הצליל היסודי של הכלי (בלי אצבעות) אם אני זוכר נכון, קלרינט משמיע סול (למעשה פה עבור קלרינט סי במול ומי עבור קלרינט בלה) אבוב משמיע דו וחליל רה, אבל אל תתפוס אותי במילה. הכוונון (לפחות של כלים בני ימינו) הוא מושווה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באבוב אין אף צליל שהאצבוע הבסיסי שלו הוא בלי אצבעות בכלל. אם אתה מנגן בלי אצבעות זה נשמע קרוב לדו דייז אבל מזויף מאוד ואף אבובן לא משתמש בזה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חליל בלי אצבעות משמיע דו דיאז. אם מוסיפים את הזרת של יד ימין, מקבלים גם את האצבוע ה''רשמי'' לדו דיאז. תודה, סליחה ולילה טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תפקיד האבוב אף פעם לא נכתב במפתח דו, רק במפתח סול. אני אבובן כבר מלנתלפים שנים, תאמין לי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאמין, מאמין. הפסקתי להתעצל ועלעלתי במה שיש לי בבית, ואלו באמת תפקידי ויולה הכתובים במפתח דו. בפעם השנייה היום: 'צטערת... מה עשתה הויולה האומללה שמגיעה לה מפתח אחר? תחום הצלילים שלה הוא כזה שזה יוצא יותר נוח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת בדיוק הסיבה - השימוש במפתח דו מאפשר להכניס את רוב המנעד של הויולה לתוך החמשה, וככה יותר קל לנגן לקרוא. גם לבסון ולצ'לו כותבים לפעמים (נכון, לא תמיד) במפתח דו (לאו דווקא אותו מפתח דו! יש יותר מאחד). ואין צורך להתנצל, אנו האבובנים רגילים שמעליבים אותנו, אפילו קצת אוהבים את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר ממפתח דו אחד? את זה תצטרך להסביר לי. אני מכיר רק את זה שסימונו: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם כבר בעלבונות המופנים למוסיקאים עסקינן, זה הזמן להפנות (שוב?) את קוראי האייל לאחד מהאתרים הרבים (!) ברשת המוקדשים לבדיחות על נגני ויולה: http://www.mit.edu/~jcb/jokes/viola.html (וגם אפשר לראות תמונה של מפתח דו למעלה.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אויי...סליחה..אבל זה די שטויות מה שאתם אומרים!!! אז ככה... בתור נגנית בסון אני חייבת להסביר... בטח שאפשר לשלוט בכיוון של הצליל... ואם נושפים חזק זה סתם עושה צליל מגעיל!! לנגנים חייבת להיות אוזן מספיק טובה בשביל לדעת אם הם גבוהים או נמוכים ולפי זה לכוון עם השפתיים! ברוב הכלים (חוץ מבסון) אפשר להוציא קצת או להכניס קצת איזשהו צינור בשביל לשנות את האורך ששל הצליל. אני לא מבינה מה זה כלים לא מתוחכמים??? נגני חצוצרה הם בהחלט חייבים להיות טובים מספיק בשביל להוציא צליל טוב! הם עובדים עם השפתיים בעיקר...אבל בשלושת השסתומים האלו יש מספיק קומבינציות לכל הצלילים שקימים, ומה שלא יודעים זה שי עוד שסתום שאיתו משנים אוקטבה! בעבר לחצוצרה לא היה אפילו שסתום אחד... ויש לכם מושג כמה שזה קשהה???????????? ובתור נגנית חלילילת לשעבר... אני באמת חושבת שזה לא כלי משהו... אבל מה לא מתוחכם בזה?? למה צריכים תיחכום??? מה הבעיה שלנגנים יהיה קל והם לא יצטרכו ללמוד עוד מלא מלא איצבועים אחרים??? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
את משמתשת בבסון לנגינה בחברה או בתור מקל? איזו אגרסיביות דוחה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יכולה לשנות באוקטבה, אבל לא רק, הכל תלוי בעוצמת הנשיפה. כלי נשיפה בפרט וחליל בכלל בנויים על צלילים עיליים (מושג שהוזכר כאן בתגובות, אם כי בכמות קטנה בהרבה מן הצפוי). אני יכולה1 לסתום את כל החורים, כדי לקבל את הצליל הנמוך ביותר - דו (יש גם חלילים עם סי, אבל זה לא ממש רלוונטי לדוגמה). אם אני אנשוף חזק יותר אני אקבל דו באוקטבה מעל; חזק יותר - סול; חזק יותר - דו גבוה יותר (2 אוקטבות מעל לדו שממנו התחלתי); חזק יותר - מי (מעליו), סול וכן הלאה - שורה של צלילים עיליים ברצף (אני מניחה שההצלחה ואיכות הצליל תלויה במיומנות הטכנית של הנגן - הכל בשפתיים). הסיבה לכך הוסברה ע"י אוהב איילות בתגובה 286786. ההסבר שאני קיבלתי (דומה מאד, אבל משתמש במונחים טיפה שונים) הוא שצלילים עיליים הם פתרונות שונים למשוואת הגלים. בכלי נשיפה יש עמוד אוויר שרוטט, וע"י שינוי של תנאי ההתחלה (עוצמת האוויר הננשף) ניתן "לעורר" פתרון אחר (צריך רק לעבוד יותר קשה...). בחליל האוקטבה השניה היא בעלת אצבוע זהה2 לראשונה, כשההבדל היחיד הוא בנשיפה, שהיא חזקה יותר. האוקטבה השלישית כבר מבוססת על אצבוע שונה, אבל האצבוע הוא החלק הזניח, כיוון שכאן זו כבר הדרגה השניה של הצלילים העיליים, מה שמחייב נשיפה חזקה עוד יותר, ועבודת שפתיים קשה יותר. אם מפקששים באוקטבה השניה, הצליל "נופל" אוקטבה. אם מפקששים באוקטבה השלישית נופלים בקווינטה (פאדיחות הרבה יותר גדולות). אגב, לא יצא לי לשמוע, אבל מהאינטרנט נודע לי שקיים גם אצבוע (כנראה לא רשמי) לאוקטבה רביעית. כל מה שיש לי לומר בנושא הוא בהצלחה למבצעים ולמאזינים3. ניתן לשחק קצת מסביב לכל צליל, אבל לא שמעתי4 שעושים את זה (באופן שבו נגני כלי קשת עושים זאת). לרוב כשמכוונים חליל צריך "להוריד" אותו טיפה, וזה נעשה ע"י הוצא קלה של החלק עם הפיה5, אבל אם קרה מקרה וצריך להגביה מעט מאיזושהי סיבה, אפשר לפעמים לשחק קצת עם זוית ההחזקה בשפתים ועם עוצמת הנשיפה (גם זה, כמובן, תלוי במיומנות הטכנית של הנגן, אבל בכל מקרה אני די מסופקת אם אפשר להתמיד בכך ובאופן עקבי במשך כל הנגינה, ולכן זה לא ממש פתרון). 1 וזה נבדק הלכה למעשה, אם כי אני לא זוכרת עד לאיזה צליל הגעתי (נדמה לי שלמי). 2 למעט דו, ורה (שנבדל רק בנקב נוסף פתוח, וגם זה רק כדי שזה ישמע יותר נקי). 3 פעם התבדחתי שאם אתה נסחף ושוכח לעצור בזמן, אתה עלול "להתעורר" ולגלות שכל כלבי השכונה נאספו סביבך... ;-) 4 אני לא מתיימרת להיות מבינה גדולה בתחום. 5 מישהו כתב כאן שמייצרים אותם טיפה גבוה ליתר בטחון, מה שמתיישב לי עם העובדה שכיוון כלפי מטה הוא הכיוונון האפשרי היחיד, מטבע הדברים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסקרן אותי עניין הפרש האוקטבה לפי עוצמת הנשיפה. נניח שאת סותמת את כל החורים ומנגנת את הדו הנמוך. ואז את מגבירה *בהדרגה* את עוצמת הנשיפה. מה יקרה? האם הצליל יישאר אותו דבר ואז פתאום יקפוץ אוקטבה? (חלילנים אחרים מוזמנים גם לענות, כמובן.) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שמעולם לא ניסיתי. באופן עקרוני, עם הגברת הנשיפה הצליל יישמע חזק יותר (מטבע הדברים...) עד נקודת "פריצה" מסויימת, שבה לחץ האוויר כבר יהיה חזק מדי מכדי לייצר דו נמוך1, אבל אני לא בטוחה שיתקבל מייד הדו באוקטבה מעל. נראה לי הגיוני יותר שיהיו כל מיני צלילים צורמניים בדרך, עד שהצליל "יתבסס" על דו. למען האמת, גם דו (של אוקטבה שניה) שמופק בדרך כזו, לא יהיה נקי, ולכן האצבוע הרשמי שלו שונה2. זו תיאוריה שמסקרן אותי מאד לבדוק, אני מבטיחה לנסות ולדווח (גיליתי את ההודעה רק עכשיו, והשעה אינה יאה לנסיון). 1 הצלילים הנמוכים מחייבים נשיפה מתונה יותר, בפרט הדו הנמוך, שהוא הקשה ביותר. נדרשת מיומנות טכנית גבוהה יותר כדי להפיק אותם, ובעיקר אם רוצים לנגן פורטה, כי הם עלולים "לברוח". 2 זה גם אצבוע נוח יותר, וקל יותר להפיק את הצליל באמצעותו (לא צריך לנשוף חזק במיוחד, האצבוע עצמו מספק את רוב העבודה, במקרה הזה). נ.ב. עוף-טופיקי הערב חזרתי מצפיה שניה בהצגה "שלמה המלך ושלמי הסנדלר". אני זוכרת לטובה את הכתבה שלך (עליה אף הגבתי באריכות בשעתו). דעתי לא השתנה בהרבה, וגם שנה(+) לא הצליחה לחבב עלי יותר את העיבודים של רכטר על פני אלה של אריה לבנון... דבר אחד לטובה: המחליפות של מירי מסיקה ושל גלית גיאת הרבה פחות מנייריסטיות מהן. השחקנית בתפקיד נעמה היתה הרבה פחות פרחולה צפצפנית, והפכה את הצפיה לנעימה בהרבה לטעמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש מעבר צורמני כלשהו בין הדו הנמוך לדו באוקטבה מעליו (שהוא בעצמו, כאמור, מהדהד קצת מוזר ולא נקי) אבל הוא מעבר קצר מאד, כמעט מיידי, ולא הצלחתי לאבחן מה בדיוק קורה שם באמצע. אגב, בדקתי שוב כמה צלילי עיליים אני מצליחה לעורר מדו נמוך, והגעתי עד לחמישי (סול באוקטבה שלישית). כלומר: (דו)-דו-סול-דו-מי-סול. יש הסבר ממצה בוקיפדיה: צליל עילי [ויקיפדיה] |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |