בתשובה לאלון עמית, 22/01/04 8:29
192046
בהנחה שהוא מתגבר על חוסר הקריטריונים, שהיא הבעיה המרכזית לדעתי, הלא-מאמין יכול לבחור בערכיו מתי שהוא רוצה. עדיין, יש הבדל עצום בין "אסור כי יש מי שאוסר" לבין הצדקות רציונאליות (אסור כי כדאי וכו'). המשמעות של התבנית "אסור" מחייבת ישות שאוסרת. במובן זה, בעיניי, הדת ייחודית.

חינוך אינו פתרון. הוא עובד כל זמן שאין בעיה. ברגע שאדם מרגיש שהוא זקוק להסביר לעצמו את מהלך חייו, התשובה "כך חונכתי" אינה תשובה מתאימה (אפשר ללכת על "כך חונכתי ואני חושב שזאת הדרך הנכונה", אבל זה מייתר את "כך חונכתי").

מושג האלוהים פותר את בעיית חוסר-המשמעות של כל המעשים. לא נראה לי ממש חשוב כיצד הוא עושה זאת. אני מסכים שאם נרצה לתרגם את המהלך לטיעונים, נמצא שרשרת שמחייבת הרבה הנחות יסוד, ואולי טיעון לא-אלגנטי. אז מה?
192236
אני לא אחזיק מעמד מול כולכם במקביל, אז עלי להפנות אותך לתגובה 192234 ונמשיך משם - אני מקווה שהיא עונה גם על תגובתך זו. בקצרה: הישות החיצונית שאוסרת או מתירה היא חסרת-משמעות אם לא מאמינים בה, ואמונה זו היא מהות פנימית (הנתונה להחלטה או לא, נובעת מחינוך או לא, לא משנה) שאיננה שונה בעיני ממהות פנימית שיש בה ערכים ורצון לעשות טוב.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים