בתשובה לLG, 07/03/01 6:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
במחשבה שניה, אולי הייתי צריך להבדיל בין שני סוגים של שסעים חברתיים: זה שבין קבוצות שיש ביניהן תחום אפור, לעומת זה שיש בו רק שחור ולבן. תחום אפור הוא מצב שבו קיימת ניידות בין הקבוצות. למשל, הקרע בין דתיים לחילוניים בארץ הוא כזה מפני שיש תנועה מתמדת של חוזרים בשאלה וחוזרים בתשובה. האנשים שבתחום האפור, אלו שעוברים ממחנה למחנה, נושאים בתוכם את הבסיס לשותפות בין שתי הקבוצות ולכן מוכיחים, בעצם קיומם, את היכולת לאחות את השסע ולהתאחד סביב המשותף. המצב בצפון אירלנד שונה ולכן ייתכן שהדוגמא שהבאתי בעייתית. הרי רק לעתים רחוקות הופך קתולי לפרוטסטנטי ולהיפך, וקשה גם לדמיין שלאומן אירי יגלה בוקר בהיר אחד שהוא מעריץ של הוד מלכותה. משום כך הפתרון הפוליטי איננו מנסה לאחד את שני הצדדים אלא לאפשר להם להאבק על השלטון בדרכי שלום ולספק תמריצים לשיתוף פעולה. במערכת שנבנתה בצפון אירלנד, כל צד תלוי באחר לאשרור החלטות חשובות. כמו כן, מנסים לתת לקיצוניים בשני הצדדים זירה למאבק בתוך המערכת הפוליטית, בתנאי שיסכימו מראש לעקרון ההתחלקות בשלטון. אני מניח שמצב כזה אפשרי רק אחרי שכל שחקן מבין את מגבלות כוחו ומוכן להתפשר על פחות מנצחון כולל. נדמה לי שלמהפכנים לוקח לפעמים זמן רב להגיע להכרה שלעולם לא יזכו לתמיכת %100 מהציבור. אם כן, השסע בצפון אירלנד דומה יותר לזה שבין יהודים לערבים ופחות לזה שבין דתיים וחילוניים. מה בעצם המסקנות מכך? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שהתייחסות אל חוזרים בשאלה/בתשובה כאל נושאים את הבסיס לשותפות היא נאיבית. העוברים ממחנה למחנה לעיתים קרובות עושים זאת מתוך מיאוס במחנה שלהם ואידיאליזציה של המחנה הנגדי. נכון שיש כאלה שזוכרים גם את הטוב בשני הצדדים, אך הם המיעוט. עבור רוב 'המאוכזבים' לוקח זמן רב עד שהמצב רע מספיק כדי להצדיק מעבר כזה, עם כל ההשלכות החברתיות, משפחתיות, אישיות הנלוות לו. עד שהגיעו לרמה שהם מוכנים לעבור, האכזבה הפכה לכעס, מיאוס ובסופו של דבר, אי הכרה בטוב שהיה והם עזבו. מנגד, כדי להצדיק את המעבר, הם מתמקדים בטוב שבצד השני - דיסוננס בהתגלמותו. לכן יש כאלה החוזרים - ואח"כ חוזרים שוב, למקומם המקורי. ההכרה במציאות שאינה אידילית באף צד, והגעגוע למה שהיה טוב ונשכח בלהט ההחלטה לעבור - עושים את שלהם. יש כמובן אחרים, שעוברים בצורה שקולה יותר, רגועה יותר, מתוך הכרה בטוב וברע ונסיון לשלב בין יתרונות שני הצדדים. אלה המאושרים יותר ובד"כ גם המתונים יותר. הבסיס לשותפות בין 'מחנות' נוגדים הוא ביכולת אנשים שאינם יוצאים ממחניהם להכיר גם ביתרונות הצד השני. מה לעשות שזה מתחיל בד"כ באינטלקטואלים ובצעירים הפתוחים לאופציות אחרות, ומוכנים לחשוב לבד, בלי להידבק לסיסמאות וסטיגמות עליהם גדלו. האם מספיק להיות אינטלקטואל וצעיר? הלוואי. יש צורך בפתיחות, ביקורתיות, ואמונה בזכותי להחליט עבור עצמי - מצרכים נדירים מדי לצערנו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |