 |
בעבר המעט רחוק היה ברור לאנשים שאגנוסטיות זה דבר רע ולכן אנשים רבים, אפילו באמצע המאה ה-19 (ואל תתפוס אותי על כך שהמונח "אגנוסטיות" עצמו רק הומצא בתקופה הזו) הסתירו את דעותיהם האמיתיות או אף פרסמו ספרים בשם אחר/אנונימי. לקבוצות מסוימות ושולטות במהלך ההיסטוריה האנושית לא היתה כל בעיה עם אונס או רצח. שתי הקבוצות שהזכרתי (שאישית איני נמנה עליהן...) היו להן נימוקים שהם עצמם ראו כרציונאליים והאמינו באמיתותם. הנקודה שלי היא שמושג הרציונאליות המופיע בטיעונים כה רבים הוא לא משהו כה ברור ומוגדר כפי שהיינו רוצים לחשוב, ואולי אף מניח כבר את השאלה של טוב/רע שהועלתה כאן.
להיפך (אם תתיר לי לסטות מעט מבלי להפוך ל-"חכמולוג"), אם נסכים עם טיעוניו של ישעיהו ברלין ב-"Two Concepts of Liberty" (תוך התעלמות מהאיחוד המוזר לי שהוא עושה בין רציונאליות ו-“self mastery”), הרי שטענתו היא שאותם משטרים קומוניסטיים-סטליניסטיים שוללי-חירויות, היו מבוססים על ההנחה שהשלטון הוא רציונאלי בעוד הנתינים לא. לפיכך, לשלטון מותר לכפות את רצונו ולעצב את הפרט לתבניתו הרציונאלית. לו הפרט היה כיום רציונאלי, ממשיכה הטענה, היה יודע שזה מה שהוא בעצם צריך לרצות. ובקיצוניות הכי גדולה, כבר עתה הפרט רוצה את שלילת החירויות הללו, אלא שאינו יודע שהוא רוצה זאת.
אבל לא אתחמק משאלתך הישירה אם אני אישית לא מאמין כי יש דברים מסוימים שהם אבסולוטית וללא ספק טובים/רעים; וודאי שכן, ולפעמים יותר מידי. אונס, רצח, דוגמאטיות, טיעוני אד-הומינם, חוסר אפשרות להשכלה, חוסר חופש פוליטי ועוד ועוד. הנקודה היא שאני חייב מעצם אי-יכולתי להיות רלטיוויסט גמור לעמוד על המשמר כל הזמן פן אהפוך בהדרגה ובלי לשים לב לאחד מהדברים שאותם אני רואה כרעים. תאמר בוודאי שנית כי מה לכל אלה ולקיצוניות? ובכן, כפי שלא אתה ולא אני נצליח להשתכנע כי אנו טועים בדברים בהם אנו מאמינים כי הם טוב/רע אבסולוטי (אונס ושות'), כך גם הצד הקיצוני שמנגד לא יוכל להשתכנע בדעה ההפוכה. ההמלצה הפילוסופית שלי (שאולי אני סותר אותה בעצם כתיבתי ומעשיי) ליישום מתינות גורר ישירות לדעתי אפשרות דיון פתוח גם בנושאים לגביהם דעותיהם של אנשים נעולות הרמטית.
דוגמא קונקרטית: גם גיל רונן וגם מייצגי/ות הפמיניזם מעלים מספר טיעונים המבוססים על עובדות שוות בדיקה ושגרמו לי לחשוב ולתהות. מצד שני, ההתבצרות שלהם בעמדות הקיצוניות כה חריפה שלכאורה נראה כי אחד ורק אחד מהצדדים צודק, בעוד האחר טועה, משקר או משלה את עצמו. ברצוני לטעון כי לו היו פחות קיצוניים *אפריורית*, היה סיכוי כי לפחות אחד מהם היה זז בדעתו לכיוון מסוים, שכן לפחות במקרה זה המציאות אינה (שוב, לדעתי) שחור/לבן.
לסיכום, אני מבין לגמרי את טענתך, המבוססת לעניות דעתי על הבדל אותו אתה קדם-מניח בין דעה קיצונית לאדם קיצוני וההנחה שמישהו המחזיק בדעות קיצוניות אינו בהכרח אדם קיצוני (או דוגמאטי) – שכן האונטולוגיה שלך כוללת מן הסתם גם קיום של שחור ולבן. לדאבוני, רוב האנשים שפגשתי המחזיקים בדעות קיצוניות אינם עומדים בסטנדארט שאתה מציע, כך שאם נגזר עליי לבחור בין סוג אחד של אידיאליזם (המלצה גורפת לחוסר קיצוניות) לעומת סוג אחר של אידיאליזם (ניתוק הקשר הטופח על פניי יום ביומו בין קיצוניות דעות לדוגמאטיות אלה המחזיקים בהן), אעדיף לבחור בראשון, לפחות עד שבעיית הרלטיביזם תגיע בעיני למימדי בעיית הדוגמטיזם (זו לפחות האינטואיציה האנושית שלי לגבי האנושות...ואולי דעתי קיצונית מידי ואולי אפילו תחשוב שאני מחזיק בה דוגמאטית (ובמקרה כזה, האם זה מחזק את טיעוניי או יוצר סתירה פנימית???))
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש