|
אני לא מקפיץ שום סטטיסטיקה משום שמקרי רצח של נשים על ידי בעליהן לא מעניינים אותי כדבר נפרד כלל. ענייני הוא ברצח *נשים על ידי גברים* בהשוואה לרצח *גברים על ידי נשים*.
העניין שלי בתופעה הכוללת מבוסס על כך שאיני רואה בנישואים (או חברות או אירוסין) נקודה נפרדת ומבודדת לבחינת יחסי גברים ונשים. נישואים הם רק מקום אחד בו מוצאים היחסים בין גברים לנשים ביטוי. המקרים הרווחים של דוד או אחד או גיס הרוצחים לטובת "כבוד המשפחה" הם דוגמה יציגה לא פחות בעיני.
אינני סבור שמקרי רצח משמעותם שכל הגברים הם רוצחים בפוטנציה. רצח הוא הבעה קיצונית מאוד של יחס ותכיפותו תמיד קטנה בהרבה ממקרים של פגיעה גופנית זוטרה יותר. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש יחס של אחד למאה חמישים בערך בין מעשי רצח למעשי פגיעה גופנית קשים פחות בין אדם לאדם. כלומר, מעשי הרצח הם הקצה היציג והקיצוני ביותר של גוף שלם של מעשי אלימות פחות קשים. לפי זה, אפשר להניח כי מקרי הרצח של נשים מייצגים אלפי מקרים של הכאה ופגיעה גופנית אחרת בנשים (ולהיפך, לפי אותו מטבע). איני סבור שצריך להפוך מקרים אלו – שהם עדיין התרחשות הקיימת במיעוט של המקרים – לציר המרכזי ביחסי גברים ונשים, אך הנסיון שלך למצוא "איזון" באמצעות הטענה כי יש כאן שוויון בהפעלת אלימות פשוט לא מסתבר.
מהרמזים הדקים כקורת בית הבד שאתה מפזר זעיר שם זעיר שם אפשר להבין כי איתרע מזלך להנשא וחמור מזה, להתגרש, מאישה שלטעמך מררה את חייך, מנעה ממך גישה לילדיך, האשימה אותך בהאשמות שווא ושאר ממתקים ותופינים.
כל זה עצוב להפליא ואין לי ספק שמבחינה סטטיסטית נרשמה בימים האחרונים עליה חדה ברמות הרטבת הכר בלילות בקרב אוכלוסית קוראי האיל, אבל ההשלכה שאתה מנסה לעשות מהמקרה הפרטי שלך למקרה הכללי של כולנו – גברים ונשים – פשוט לא עומדת בשום מבחן.
אפשר לכופף את הסטטיסטיקה לכיוונים שונים – כולם עושים זאת – אך מעבר למידה מסוימת של כיפוף אפילו הנתונים הגמישים ביותר נשברים.
===============
באופן כללי יותר – הבעיה העיקרית של הארגומנט שלך היא שאתה מנסה לקבול על פגעי סדר העולם שאתה מנסה לקדם כאשר הוא אינו פועל לטובתך בסיטואציה מסוימת.
מחוזה הנישואים שאתה מפרסם ב-familism.org עולה תפישה בסיסית של יחסי גבר ואישה כיחסים בין אדון לשפחה. משימתה העיקרית של השפחה בחוזה שלך היא לנקות את הבית, לבשל ומעל לכל לטפל בילדים ובאדון. עבודה וקריירה אסורות עליה על-פי החוזה וכל עמלה בגידול הילדים, שירות האדון ועבודת הבית (homemaking) אינו מזכה אותה בשום חלק מהכנסתו של האדון. כלומר, בחוזה הזה עמלה שווה לאפס ובגלל שאפשרות השתכרותה אחרי הנישואים גם היא קרובה לאפס, עבדותה הנמשכת מובטחת כמעט בכל המקרים.
בסיטואציה כזו, כאשר דברים משתבשים (היינו, גירושים או סכסוך) כוחה היחידי של השפחה טמון ביכולתה לנצל את הקשר הקרוב יותר שלה לילדים (שהרי היא נדרשת בחוזה להישאר צמודה אליהם "במידה המרבית האפשרית" עד לבגרותם) באמצעות הרחקתם מהאב (פיסית ונפשית). סביר גם להניח כי היא תהנה מהעדפה בולטת בזכות לגדל את הילדים במשא ומתן מול רשויות החוק, שכן היא האחראית העיקרית לגידולם.
במלים אחרות, סדר העולם שאתה מבקש לקדם פוגע בך בנקודה הרגישה של הילדים כאשר משתבשים הסדרים. אתה מבקש לאחוז במקל בשני קצותיו: מחד אתה מבקש לכונן סדר שבו האישה אמונה ומחוייבת לגידול הילדים ולטיפול בהם. מצד שני, כאשר נפרדים אתה דורש שוויון והתעלמות מכל החלק שקדם לפרידה.
אילו היית מעלה טיעון שגברים ונשים צריכים לחלוק באופן שוויוני בעמל, בהכנסה, בספונג'ה, בבישול, בהחלטות הכספיות, ובגידול הילדים – הייתה לעמדתך עמידה ממשית. מחובות שווים נגזרות זכויות שוות. אבל כאשר אתה מבקש לשמר את סדר העולם בו נשים הן בהמות רבייה והגברים אדונים, טענתך שקופחת בחלוקת תוצרי הרבייה נשמעות צורמות, צבועות וילדותיות.
|
|