|
אכן, מוסד הקצונה במלוא הדרו...
ושוב אני נאלץ לבקש התעלמות. העניין כאן הוא כמעט בגדר תסמונת פוסט-טראומטית עבורי. פשוט אינני מסוגל לשתוק בכל מה שקשור לקצינים. בייחוד עכשיו כשאתה אינך יכול לעשות לי דבר (למרות שזה לא תמיד עצר אותי גם כשיכולתם).
ולמען לא יטעו ילדי ישראל היושבים בבית וצופים בנו וילכו שולל, אני מחוייב לציין למען הפרוטוקול שאין בהכרח קשר בין תפקידו הרשמי של מילואימניק במילואים לבין מידת הזמן הפנוי שהוא ימצא לעצמו. מידת הזמן הפנוי תלויה מעל הכל ובאופן כמעט מוחלט במידת נכונותו של ה*מילואימניק* לא לעשות דבר בזמן שכולם סביבו עושים. ולראייה - בסוף המילואים הקודמים נהגתי אני ברכבו של המ"פ שלי חזרה מהמילואים, כשהוא ישן לצידי. והוא לא היה עייף בגלל שהוא בילה את לילותיו בכתיבת תזה. אני הייתי מתפלא אם הוא היה מספיק לכתוב עמוד אחד ממה שכתבתי אני במהלך אותו חודש. לי לעומת זאת היה הספק של כמעט חודש מלא של עבודה על הלאפטופ.
|
|