 |
|
 |
||
|
||||
 |
נהנתי לקרוא אבל אני חייב להעיר על דבר מה שנראה לי צורם בהיעדרו. המילה "לבנון" מוזכרת רק פעם אחת במאמר כשהיא ביכלל מובלעת במשפט המתייחס אליה כאל משהו המבצבץ "בין השיטין". לבנון הייתה באותה תקופה העמוד השני אליו נשענה האופוריה ההזייתית של אותן שנים. העמוד השני היה ההרצה הספקולנטית של מניות הבנקים, בעידוד ממשלתי (אם לי היה כסף ואם הייתי רשאי, הייתי קונה מניות בנקים, אמר ארידור בטלויזיה, ערב המפולת). תל-אביב הבליינית הפכה ל"ג'וניה" סמלית, עיר הבילויים הלבנונית - בעוד ההרג ושפיכות הדמים נמשכת בלבנון. הפער אותו חוו החיילים והמילואימניקים בהגיעם לתל-אביב היא אבסורדי ובלתי נתפס. תוך שעות הם עברו מהוויה של בוץ, אפר, דם וסכנת מוות, לעיר שטופה במהמרי בורסה כפיתיים ומקומות בילוי מפוצצים. מלחמת הברירה, מלחמת לבנון, שדברי רוה"מ בגין עדיין מהדהדים בחלל האוויר "הבראנו מטרואמת יום כיפור, ותשקוט הארץ 40 שנה", הפכה למקום קיברם של מאות מחיילי צה"ל, מאות נחתים אמריקאים, שעליהם נוספו מאות טבוחי סברה ושתילה. אני לא זוכר אם השיר יצא לפני או אחרי שבגין הסתגר בביתו "אני לא יכול יותר". הפגנות ההמונים נגד המלחמה (400,000 מפגינים מיתולוגיים בכיכר מלכי ישראל שהביאה להקמת וועדת כהן), ההפגנה בה נרצח אמיל גרינצוייג, הלהט של הויכוח והעימות בתוך ישראל ובין ישראל לעולם, גם לאלה היו סממנים משיחיים ברורים. הרגשה נפוצה (לפחות בקרב "יפי הנפש") היתה אכול ושתה - בורסה וג'וניה - כי מחר נמות - לבנון. נקודה שולית - מעניין שגם שלום חנוך לא יכל היה להימנע מהסטריאוטיםיות הבלתי נמנעת בה ירדנה מצווה "תביאי לנו קפה". |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |