בתשובה לאביב י., 23/12/03 21:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההגדרה של עוזי היא ניסיונית, והוא במפורש מבדיל אותה מהגדרה תיאורטית. המשמעות של המושג ''אלקטרון'' היא נרדפת לפעולה (או לקבוצת פעולות, לא משנה לי) שקבענו לבחינתו. פעולת הבחינה אינה רק מעידה על קיום, אלא היא המשמעות עצמה. במילים אחרות, פעולת ההגדרה של המושג זהה להצבת קריטריוני-חלות, וקריטריונים אלו מורכבים מקבוצת פעולות-בחינה. התוצאות של פעולות אלו מהוות קריטריון לכך שהמונח חל על הנושא הנבדק. במקרה כזה, אם לא נוכל לבצע את פעולות-הבחינה לא נוכל לומר שיש אלקטרון (למשל, לא תוכל לתת את דוגמת האלקטרונים בטלוויזיה כי הטלוויזיה אינה תא-בועות). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני פשוט לא רואה איפה עוזי הגדיר אלקטרון. לדעתי, עוזי אפיין אלקטרון בכך שאנו לומדים על קיומו בעקיפין, באמצעות העקבות (הוא הביא דוגמא לעקבות ב"תא בועות" ואשמח אם מישהו יסביר לי במה בדיוק מדובר, משום שאני, עדיין, בור גדול בענייני פיסיקה). אני טוען שה"עקיפין" הזה נכון לכל הדברים כולם, כולל חתולים. אם לא היו עקבות או "עקבות" לחתולים, אכן לא היתה לנו סיבה להגיד שהם שם (רק אז אפשר להתחיל לדבר על דרקונים ומרתפים). אבל יש להם עקבות (עקבות על החול, עקבות בצורה של גלי קול כתוצאה של נביחות, עקבות בצורה של החזרת אור ועוד). אם עוזי *הגדיר* אלקטרון כפי שאתה אומר (אני לא חושב שזה מה שהוא עשה), אז גם אני לא מבין והייתי שמח אם מישהו היה מסביר את ההגדרה. אני חושב שבאותה מידה שהוא לא הגדיר חתול כמשהו שמשאיר עקבות *אך ורק* בארגזי חול, הוא לא הגדיר אלקטרון כמשהו שמשאיר עקבות *אך ורק* בתא בועות. אבל הוא כמובן יתקן אותי אם לא הבנתי נכון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(על ההגדרה של אלקטרון הוספתי בתגובה 186097, ואכן לא התכוונתי לתת הגדרה מלאה). תא בועות הוא תיבה מלאה אדי מים מיוננים שנמצאים בשיווי משקל; כשלא קורה שום דבר מעניין, רואים ערפל דליל ותו לא. אם עובר דרך התיבה חלקיק אנרגטי, הוא מפר את שיווי המשקל ונוצרות בועות קטנטנות שאפשר לצלם. זה מאפשר תעוד של תנגשויות מעניינות, על כל התוצרים התת-אטומיים שלהן. הבועות נוצרות לאורך המסלול של החלקיק, והמסלול (כמובן) תלוי במהירות ההתחלתית של החלקיק (כשהוא נכנס לתא) ובכוחות הפועלים עליו. בשדה מגנטי, חלקיק נייטרלי מבחינה חשמלית ימשיך לנוע בקו ישר, בעוד שחלקיק טעון ינוע בספירלה "ימינה" או "שמאלה", על-פי כיוון המטען שלו. גודל התאוצה פרופורציונלי למטען של החלקיק (שמושפע מהשדה) חלקי המסה שלו, וכך אפשר למדוד את היחס בין שני הפרמטרים ולזהות את החלקיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אמנם חושב שההגדרה צריכה להיות נסיונית, אבל לא התכוונתי שתאי-בועות הם הניסוי היחיד שמותר לערוך. אלקטרונים הם "אלו שמתנהגים כמו שאלקטרונים-של-ספרי-לימוד צריכים להתנהג"; אלו שמפעילים לך את הטלוויזיה אינם מיוחסים פחות מהאלקטרונים שעובדים במעבדה לפיזיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, גם כאן יש בעיה (זה טיעון שניתקלתי בו, אבל אני לא יודע כרגע היכן): במהלך התקדמות המחקר המושגים השונים של התיאוריה נעשים מקושרים בדרכים שונות זה לזה ואף למושגים של תיאוריות אחרות. ההקשרים החדשים עשויים להציע קריטריוני-חלות חדשים, שייפסלו בגלל ההגדרה הניסויית הצרה שיש בספרים הקיימים, ובכך תוגבל יכולת ההבנה שלנו את העולם. בנוסף, משמעותם של המושגים השונים של התיאוריה עשויים להשתנות כתוצאה מהמחקר המדעי. לכאורה, מתקיימת כאן בעיה של מעגליות: המושגים מגדירים את הקריטריונים הניסויים, ואלו בתורם מגדירים את המושגים. אלו הן סיבות לוותר על הגדרה ניסויית של מושגים תיאורטיים, שמאמתת אותם מול הטבע, לטובת הגדרה של משמעות בהקשר של תיאוריה. התיאוריה כולה מאומתת "כגוש" מול הטבע (ואולי זה משליך על המעמד האונטולוגי של המושגים. אני חושש להיכנס לדיון הזה שוב). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |