 |
תמיד תמהתי, כיצד חשו וחשים עדיין בני האומה הגרמנית המפוארת כתלמידי בית ספר, כאשר לימדו אותם על הזוועות שבצעו הוריהם.
כתושב יהודי, לא אוכל לעולם להרגיש את אשר מרגיש התושב הערבי במדינת ישראל. לא אוכל, כאזרח סוג א', לחיות את אותם החיים שחי האזרח סוג ב' (על פי היחס של המדינה אליו), סוג ג', או התושב שאינו אזרח. ניתן לטעון כי אין זו בעיה שלנו, שאם הם לא רוצים אז שילכו, וניתן לטעון שלנו יש מדינה אחת קטנה ולהם יש את חצי אפריקה ואסיה, שיגורו שם. לא חוויתי על בשרי את ההשפלות שהזכרת. סביר להניח שלעולם לא אחווה. אם יבוא היום שבו אני אהיה במצב זה, אני מקווה שאוכל, שיהיו לי האמצעים לברוח. אך אם לא, מישהו אחר יצטדק בטענה שאם לא טוב לי אז שאלך, ויראה את המקבילה שלו לדודו טופז וילד לישון מאושר ורגוע, כי זו בעיה של מישהו אחר, והוא לא עשה שום דבר רע.
בתי הספר בישראל, למיטב ידיעתי, לא מלמדים על הטבח בכפר קאסם, ולא על חרפות אחרות. אם לא ניתן לשנות את העבר, ולמחוק את הבושה, אז מתעלמים ממנה. כך כנראה גם ילדי גרמניה החדשה חיים - באשליות. כי הם באמת מאמינים, שהעבר נמצא בעבר, ושההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. זהו חוקו של עולם - קל לשכוח, כשאתה למעלה, איך הרגשת כשהיית למטה. כשאתה הוא הרודה, לעולם לא תחשוב על העתיד, שבו ירדו בך.
כך יוסי, נעלמת החרפה. מתעלמים ממנה כל זמן שטוב לנו. אבל אל דאגה - כשנחזור אנחנו להיות למטה, יזכירו לנו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש