 |
|
 |
||
|
||||
 |
לאחר שהעלבון התמסמס לו, וחשבתי קצת, הגעתי למסקנות שונות ומשונות, אותן אשטח בפניכם. קודם כל ולפני הכל, הנשיא קצב, בעודו מדבר על בעיה אחת, הדגים בעיה אחרת. עצם השימוש בביטוי "תינוק שנשבה" היה רק המוקד לסערה התקשורתית, אבל גם כל המלל מסביב, למרות שבמידה מסויימת אני מסכים לו, מעיד על הבעיה ההפוכה. מדוע הנשיא קצב, ולמעשה כל הדתיים במוצהר שהגיבו כאן, ומרבית אלה שהגיבו בתקשורת על הדברים, לא מצליחים להבין את הזעזוע החילוני? מאותה הסיבה ש"תינוק שנשבה," על כל משמעויותיו, לא נשמע להם מעליב כלל. כי הם פועלים בתוך מסגרת ברורה, שבה או שאדם מקיים מצוות ברמות אלה או אחרות, או שלא, ואם לא, יש להסביר זאת בצורה שלא תאפשר לו אוטונומיה מחוץ לתחום האמוני. מה מעליב אותי ב"תינוק שנשבה," ב"חילונים הם כך מתוך בורות, דתיים מתוך בחירה," בלי קשר לנכונות העובדתית של הבורות של החילונים, או הבחירה של הדתיים? מקלים בי. מוכנים לקבל אותי כבן-אדם לא בגלל שמכירים בלגיטימיות של דעותי, עמדותי, מהותי האישית. אלא רק דרך ההקלה שאני "תינוק שנשבה," ולכן אני לא יודע על מה אני מדבר, ולכן זה "בסדר." זה מעליב, זה פוגע, וזה מראה על חוסר יכולת עמוק להבין שיש קיום מחוץ להקשר ההלכתי, קיום שחלק גדול מאוכלוסית ישראל והעולם, הנחשבת ליהודית, לוקח בו חלק, וחי בו. אלה לא חיים לגיטימיים — אלה חיים מבורות, חיים פגומים, חיים שלו רק היה חינוך נכון, אפשר היה לתקנם. סוג היחסים בין דתיים לחילונים, שדברים כגון אלה של הנשיא קצב מרמזים עליהם, הם יחסים של עליונים ותחתונים, כאשר הדתיים עליונים והחילונים תחתונים. החילונים הלוקחים בה חלק הם שם בחסד, ולא בזכות — הדתיים נותנים להם ממידת חסדם, כי הם "תינוקות שנשבו," כי הם לא יודעים. התפתחות היחסים האלה יכולה להיות רק בכיוון אחד — על החילונים לכבד ולרומם ולפאר את הדת, ללמוד ולהשכיל בדת, הדת שהדתיים כבר מעורים בה, ולכן יש להם יתרון. מי שרוצה לקדם קשרים אמיצים, קשרי ידידות ורעות, בין חילונים לדתיים, יכול להתחיל בכך שיפסיק להתייחס לחילונים כאל "תינוקות שנשבו," ויתחיל להתייחס אליהם כאל "חופשיים," למשל. עכשיו, לתוכן דבריו של הנשיא קצב: אכן, ישנו חסך בחינוך בבתיה"ס הממלכתיים בכל מה שקשור ליהדות (ובכלל). לומדים תנ"ך דרך ביקורת מנותקת ומשמימה, מתמקדים בפרקים שקל לנתח לפיה, ובקיצור, לא לומדים תנ"ך, לומדים ביקורת מודרנית של התנ"ך. מי שרוצה לקרב את היהודים החילונים לדת נכשל — אבל גם מי שרוצה לתת ליהודים החילונים בסיס תרבותי תנ"כי נכשל. כי להנות מן השירה התנ"כית, מן הסיפורים התנ"כיים, בקיצור, להנות מן התנ"ך כמקור מיתולוגי, ספרותי, תרבותי, אפשר רק דרך קריאה של התנ"ך ככזה, בין אם באופן אמוני ובין אם לאו. להבין מה כתוב בתנ"ך ראשית, ואז להביא את הכתוב לחיים. אז החילוני יראה אנשים, קומדיה, וטראגדיה, והדתי יראה ניסים ואישוש לאמונתו — אבל הם יראו את אותו התנ"ך. ומה מעבר לתנ"ך? אז כבר אפשר להתחיל לדבר ביתר רצינות. מן הרגע שבו לאדם יש תפישה בסיסית של מה קורה בתנ"ך בפשט, אפשר להתחיל לדרוש — ואז אפשר לדרוש לפי הגמרא, או לפי הביקורת המודרנית, או שניהם ביחד (האופציה שאני הייתי מעדיף). זה, כמובן, דורש אחד משני דברים: או לתרגם את הגמרא מארמית עבור החילונים, כפי שתרגמו חלק מן הביקורת החילונית מאנגלית, צרפתית או גרמנית, או ללמד אותם יסוד בארמית. ומדוע לא? גם הארמית היא לשון שמית, היא לא כל-כך רחוקה מן העברית, ואף חלקה נמצא בבסיס העברית המודרנית. מעבר לך, אם כבר לומדים עוד שפה שמית, אפשר כבר שלוש — גם ערבית. כן, ערבית גם-כן יש ללמוד, יותר טוב, ויותר מוקדם. ומדוע? שלא כמו הנשיא קצב, אני לא רואה שבתיה"ס החילוניים מקרבים אנשים יותר לנוצרים ולמוסלמים מאשר ליהודים. ומה על הנוצרים, והמוסלמים, והדרוזים, והצ'רקסים? הם לא בני-אדם? הם לא אזרחי המדינה, שקצב הוא נשיאה? שפתם היא ערבית, על עגותיה, וגם אותה יש ללמד בבתיה"ס. ודתם היא הנצרות והאסלאם, וגם עליהן, בנוסף ליהדות, יש לספר לתלמיד החילוני היהודי. שישכיל. שידע מי שייך איתו למדינת ישראל. מעבר לך, על כולן צריך לשמוע התלמיד היהודי הדתי, והמוסלמי, וכן-הלאה. האם בכלל יש מקום להפרדה הזו בין ממלכתי לממלכתי-דתי? איך הנשיא קצב מקווה לקרב בין חילונים לדתיים אם הם בדרך-כלל לא לומדים באותם בתי-הספר, עד לאקדמיה? לסיכום לא מסוכם, ישנן כמה וכמה בעיות העולות מהתבטאותו של הנשיא קצב, בתוכן ובסגנון, וכולנו נרויח מלדון בהן ברצינות, במקום לפתח דיון בסגנון של תינוקות, שבויים או לא שבויים. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |