בתשובה ליהונתן אורן, 20/11/03 11:08
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ב-Ynet מצוטט שריד אומר את הדברים הבאים: גם חברי וועדת החוץ והביטחון לא יוצאים נקיים אצל שריד. לטענתו, רבים מהם אינם ביקורתיים די ומנמנמים על משמרתם. "אני לא שייך למועדון ה'ישנים בשקט"', הוא אומר. "יש בוועדה מועדון של חברים שאוהבים לישון בשקט בלילה. הכל שם נמרח, הכל עובר לכאורה, יש מנטליות של 'לא רוצים לדעת'. מספיק שזורקים להם עצם יבשה ועבשה של אינפורמציה בטלה - ומייד הם אסירי תודה. זורקים להם עצם ומייד הם מכשכשים בזנב". שריד טוען כי גורם אחד להעדר ביקורת מספיקה בוועדה היא העדר תקופת צינון לחברי כנסת. "חלק ניכר מחברי הוועדה", טוען שריד, "לא עברו שום תקופת צינון. הם הפכו בין רגע ממפוקחים למפקחים, אז עם כל-כך הרבה חמאה על הראש איך אפשר לפקח?" |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ואני דווקא שמתי לב לפסקה הזאת מתוך הציטוטים ב"וויינט": "עברתי עשרה יושבי ראש ושטייניץ הוא לא בין תשעת המצטיינים. התנהגותו בפרשה פזיזה. כל העניין לא היה נחשף למחצה עד שלא תחב את ידיו הבלתי מנוסות לתוך העניין. אילולא הוא, אף אחד לא היה יודע על הפרשה. מאז הוא, אגב, לא מפסיק להתראיין", מגחך שריד. "התנהגותו [של שטייניץ] בפרשה פזיזה", אומר שריד, ולי זה נראה כמו 'הפוסל במומו פוסל'. אם שריד מנוסה כ"כ, יכול היה לדאוג ששטייניץ "הטירון", כדבריו, לא "יסתבך". ובינתיים מי שעושה כותרות הוא שריד עצמו, שכמעט נשכח מלב, ואפילו לא מככב כביילין בעניין הסכם ז'נבה. אם הבעייה באמת באישיותו של שטייניץ (ואפשר לפקפק בכך), יכול היה שריד למצוא דרך אחרת לטפל בנושא בלי לפרסם אותו (לפחות, בציטוט לעיל הוא רומז שאפשר היה לדאוג ש"אף אחד לא היה יודע על הפרשה"), אבל כנראה שגברו עליו ייצר המדנים ותאוות הפרסום שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמת לב ששריד לא פרש במה הייתה התנהגותו של שטייניץ פזיזה ולא מפרש מדוע כל העניין לא היה נחשף למחצה עד ששטייניץ תחב את ידיו הבלתי מנוסות לתוך העניין? נראה לי שהעיתונאים הפעם לא עשו את מלאכתם נאמנה כיוון שלא הקשו על שריד לפרט לגבי הציטוט הסתום (לדעתי לפחות) הזה. אתה אומר "יצר מדנים ותאוות פרסום". אני אומר שאולי יש שם משהו אחר שטרם הבנו לאשורו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ערובה עיקרית אחת נגד ריכוז סמכויות הדרגתי: צריך לתת לפקידי כל רשות לא רק כלים חוקתיים, כי אם גם מניעים אישיים להתנגד לניסיונות של הסגת גבול מצדן של הרשויות האחרות. זה אמצעי הגנה ההולם את סכנת התוקפנות. צריך להשתמש בתאוות שררה אחת כדי להתגונן בפני התוקפנות של תאוות שררה אחרת. בדרך זו ישתלבו האינטרסים האנוכיים של פקידי הממשל עם הסמכויות והזכויות החוקתיות של הרשות השלטונית. העובדה שכדי לבלום את עריצות הממשל אנו צריכים להשתמש בתכסיסים כאלה מעידה מה הוא טבע האדם. האם אין הממשל עצמו עדות נחרצת על הטבע האנושי? אילו היו בני האדם מלאכים, לא היינו צריכים שלטון כלל. (לא אני. מדיסון). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |