|
||||
|
||||
כדי למנוע בלבולים, להלן לשון החוק: "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו - מאסר שנתיים" ברור, אם כן, שהמוקד אינו ב'אפשריות' הפשע, אלא בהוכחת ידיעה סובייקטיבית מצד מי שנאשם באי מניעת הפשע. תשאל, 'איך ניתן לדעת מה מרגלית הר-שפי יודעת בנפשה פנימה?' אז שוב, בתי משפט לעולם אינם חסינים מפני טעות, אך עבודתם העיקרית היא להגיע למסקנה מה אדם מסוים *ידע* בעת שעשה מעשה מסוים. הרי רוב העבירות דורשות זדון, קרי סוג של כוונה לגרום תוצאה, יחד עם ידיעה שתוצאה זו אפשרית מהמעשה. גם שם אין דרך להיכנס למוחו של אדם ולוודא מה ידע ומה לא, אך אנו מסתפקים במצב בו השופטים שוכנעו מהראיות והנסיבות *מעבר לספק סביר* שהנאשם אכן ידע. מבלי להאריך יתר על המידה, במקרה של הר-שפי היה צורך להראות מעבר לספק סביר שהיא ידעה שיגאל עמיר זומם לרצוח את רבין, ולא עשתה דבר למנוע זאת. לא די שחשבה ש'אולי זה יקרה', לא די שפחדה (או רצתה) בתוצאה, אלא ידעה. גם כאן, לשים לב, איך תדע משהו שלא קרה? לכן הידיעה היא ביחס ל'זומם' לעשות פשע ולא עומד לבצע. לא קראתי את פסה"ד עצמו, אך אם הורשעה פעמיים, בסעיף חוק בעייתי שמעניש על אי-עשייה ביחס לפשע של מישהו אחר, בטוח שהשופטים שוכנעו גם שוכנעו שידעה בפועל. אני מניח שהטענות על רציוליזציה וכו' הושמעו גם בבית המשפט, והשופטים לא פחות חכמים מאיתנו. מכאן אין להסיק שהם צודקים, אלא רק שכדאי להיזהר לפני שטוענים בהחלטיות שמה שהם קבעו, גם במחוזי וגם בעליון - פה אחד - זה שטויות. |
|
||||
|
||||
הפסיקה לא הייתה פה אחד במחוזי חלקה השופטת דבורה ברלינר בעליון חלק השופט יעקב טירקל (לא לגמרי, אך הוא סבר שהר שפי צריכה לקבל רק עבודות שירות) שני השופטים הללו ידועים כמסורתיים - דתיים - נוטים ימינה שאר השופטים שדנו בעניין אינם ידועים ככאלה. חומר למחשבה לפי שסבור ששיפוט הוא אובייקטיבי. |
|
||||
|
||||
אני לא טענתי שזה שטויות אלא דובי קננגיסר. אבל העובדה שנוצר תקדים *דווקא* במשפט שנערך תחת לחץ ציבורי כבד להרשעה, לא מדליקה אצלך נורה אדומה (או כתומה לפחות)? |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |