|
לפני הרבה שנים, כעולה חדש וצעיר ממדינה אתאיסטית (שלא נזכיר כאן את שמה, אבל אפשר לנחש) עומד אני ברחבת המשחקים של בית-הספר היסודי שלי. מסביבי מתגודדים כעשרה ילדים וכולם שואלים "תגיד, זה נכון שאתה לא מאמין באלוהים?" ובכן, נאלצתי להודות שזה נכון. באמת לא האמנתי. אבל הם הקשו שוב, והתעקשו, ושאלו מספר פעמים. איני יודע, אולי היה כדאי להגיד להם שאני מאמין, רק כדי שיעזבו אותי לנפשי. אבל אני, עצם השאלה נראתה לי מוזרה ומגוחכת – למה שאאמין? יותר מזה, למה הם חוזרים ושואלים? אני חושב שמעולם לא הייתי יותר נבוך. בסוף הם ויתרו וקיבלו אותי למרות כפירתי העיקשת (או שכחו מכל העניין). אני מקווה שכך היה נגמר העסק גם אם היה זה בית-ספר יותר דתי, או יותר אלים, אבל בינינו - לא הייתי מהמר על זה.
אני מאמין שהילד שלי ישאל אותי את זה גם כן, בערך בגיל הזה. הוא ישאל אותי את זה למרות שהבית בו הוא יגדל יהיה בית חילוני לכל דבר. הוא ישאל אותי את זה כי זה המסר המתקבל מהחברה במדינה הזו, ומערכת החינוך שלה מיטיבה להעביר את המסר הזה אגב אורחא. איני יודע מה אומר לו. אני חושב שיעניין אותי לדעת למה הוא מאמין באלוהים – אז כנראה שאשאל אותו, כמו שאשאל אותו (כך אני מקווה) גם על דברים אחרים שהוא למד.
(הממ. מעניין באיזה גיל בערך נוצרת/משתרשת אמונה דתית. מחקרים, מישהו?)
|
|