בתשובה לרודי וגנר, 12/11/03 15:11
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אוקיי, קו מנחה מקובל בהחלט. אבל לא כל כך הבנתי, מה בפורמט השירי הופך אותו לאידאלי לרעיון אחד בלבד? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי ממש לענות על השאלה שהצגת, ולו בגלל שההתייחסות שלי לקו המנחה היא עניינית: אני מצאתי אותו יעיל בעבודה על שירים - לנסות לחתור ולהבין עד הסוף את הרעיון הקריסטלי שבבסיס השיר, ורק אז להשתמש במלים כדי להעביר את הרעיון/תחושה הזה. מצאתי שכשאני מעוניין להעביר כמה רעיונות שונים, עדיף לפצל את הכתיבה למחזור של שירים מקושרים או לכמה שירים בלתי-מקושרים. מובן שאינני מצפה מאנשים אחרים שבהכרח יחלקו את האינטואיציה שלי ושל המנחים שלי, ולכן אנסה לבנות הסבר קצת יותר סובייקטיבי לאינטואיציה הזו. לצורך זה אתייחס למושג הסאבטקסט. ביצירה אמנותית, מעבר למובן הפשוט של הטקסט המסופר (מה שבד"כ נוהגים לקרוא לו "עלילה") מועברים גם מסרים נוספים, אם על-ידי הצורה, הקומפוזיציה, וכד'. מסרים אלו הם ה"סאבטקסט" של היצירה, וניתן לפרש אותם בדרכים שונות. בעיני, ההבדל בין שירה לבין פרוזה או קולנוע, הוא שבשירה כמעט הכל הוא סאבטקסט. בדרך כלל, העלילה בשירה היא משנית לרעיון המובע בה 1 (באמצעות מטאפורות, דימויים, חריזה, מבנה וכד') ומטרתה היא לשרת את העברת הרעיון או התחושה אל הקורא. משימה זו היא קשה לאין ערוך, שכן הרעיונות הללו הם מטבעם כאלו שלא ניתן לבטא במלים (הגדרתי פעם שירה כ"אמנות ההעברה במלים של דברים שלא ניתן לבטאם במלים"). כדי לעמוד במשימה, על המשורר להיות מרוכז בכל הווייתו ברעיון אותו הוא מעוניין להעביר, ולבנות את כל השיר, כולל פרטים הנדמים כגולשים החוצה, במטרה לכוון את הקורא לאותו רעיון, או לאותה תמונה, שהמשורר חש את גדלותה ומתפעם ממנה. ניתן, כמובן, לחלוק על גישתי, אבל מתוכה נובע בבירור כי ריבוי רעיונות מקשה להתרכז ולמקד את השיר כך שיעביר את הרעיון באורח מושלם (בין השאר כי לרעיונות שונים יש דרישות שונות מהמבנה הצורני, התכני והצלילי של השיר), מה שהופך את מלאכת-השיר הקשה לקשה בהרבה, ובדרך כלל גורם לתוצאה "מפוזרת" שאינה מצליחה להתמודד עם אף אחד מהרעיונות המובעים בה. זה מה שקרה, לדעתי, בשירה של דקלה. 1 אפרופו מילטון, פואמות ארוכות הן לעתים יוצא-מן-הכלל לכלל זה, ולכן גם לכל הנגזר ממנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטענה שלך בעייתית בעיני. קודם כל בעייתי השימוש במונח "רעיון" או במונח "מסר". רעיון אחד יכול להיות מורכב מאוד בפני עצמו, כמו למשל פרדוקס או אירוניה. למעשה החלוקה לרעיונות היא בעייתית ונתונה למחלוקת. שנית, התפיסה שלך נוגעת לשירה רומנטית ופוסט רומנטית אשר מקובלת בזמננו. השירה העתיקה למשל לא ראתה עצמה כבולה לאיזו אחדות או אורגניות והרגישה חופשייה לכתוב שירים המביעים רעיונות רבים, לעתים בלי סאבטקסט חבוי. שירים לא מעטים הם שירי הרצאה שכליים, אשר רק מתווספים לשירה אפית הארוכה והמורכבת. תנסה להפעיל את העיקרון שאתה מציעה על מילטון או על הומרוס ולא תגיע לשום תוצאה.קשה גם לתפוס את מילטון כיוצא מן הכלל שכן קורפוס ענק של כל השירה העתיקה דומה לו. נוסף על כך, התפיסה של מטפורות, חריזה או מבנה כ"אמצעים" להעברת סאבטקסט גם היא מלאכותית כי אלו לא פעם אינם משרתים כל העברה של רעיון שלא להזכיר שהם משתייכים ל"משפחות" שונות לגמרי: צליל, תוכן, לשון. ריבוי רעיונות בשיר אכן מקשה לא מעט על העברת הרעיון הבודד אבל הקושי הזה נובע לא פעם לא מאי יכולתו של הכותב אלא מחוסר יכולתו של הקורא. אנו הורגלנו והתחנכנו על ברכי שירה שהיא במידה רבה שירה של נכים: קצר, פשוט ולעניין. תביע רעיון אחד בכל פעם ותדאג שהכול יהיה תואם והרמוני. שירה כזאת, על אף יופייה היחסי, אינה ממצה את מלוא הפוטנציאל של השירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אנחנו נכנסים כאן לדיון של טעם. אבל בוא נחדד את הנקודה. הכי חשוב בעיני להבהיר שוב שאני בוודאי לא מדבר על השיר העתיקה, האפית, ההומרית ובכלל. השירה הזו היא בעיני יותר פרוזה שקולה ומחורזת. גם כיום יש מי שכותב כך פרוזה - ראה למשל יואל הופמן או ויקראם סת', שכותבים פרוזה בשורות שירה. זה כמובן לא מה שהתכוונתי, וודאי ששירה של הגב' קידר אינו נכנס לקטגוריה הזו. ברור שלא אתייחס למילטון או הומרוס באותם קריטריונים. שנית, אם אתייחס לפסקה האחרונה שלך, הרי שכאן נכנס עניין הטעם: בעיני, שירה מזוקקת וקצרה 1 ("מיטב המלים במיטב סדרן") היא ההישג האמיתי; בעינייך זוהי "שירה של נכים". לא נראה לי שיש כאן מקום לדיון אמיתי, שכן הטענות משני הצדדים הן יותר של טעם אישי. מטרתי העיקרית בתגובתי הקודמת הייתה להבהיר לנועם על איזה מערך מחשבתי מבוסס הקו המנחה שהצגתי. עוד נקודה: כתבת ש " התפיסה של מטפורות, חריזה או מבנה כ"אמצעים" להעברת סאבטקסט גם היא מלאכותית כי אלו לא פעם אינם משרתים כל העברה של רעיון שלא להזכיר שהם משתייכים ל"משפחות" שונות לגמרי: צליל, תוכן, לשון." בעיני, מטאפורה או חריזה או אליטרציה שאינה מתחברת בדרך כלשהי לרעיון המרכזי של השיר היא די מיותרת. בשירה המבוססת על מבנה קבוע (סונטה למשל), המבנה מביא עמו סוג מסוים של משמעות, ומקבע את עולם המושגים שלנו. משוררים מודרניים המשתמשים במבנה כזה מצהירים משהו בכך, והטובים שבהם מצהירים באמצעות המתח בין התוכן לצורה (רביקוביץ', "בובה ממוכנת") או שינויים עדינים במשקל (אלתרמן). מטאפורה עשויה להיות יפה מאוד גם במנותק מהשיר, ולו רק בגלל שכל מטאפורה היא רעיון בזעיר אנפין. עם זאת, בעיני שיר הלוקח מספר מטאפורות, שכל אחת בפני עצמה יפה ומעניינת, ומלביש אותן זו על גבי זו באופן מלאכותי, הוא בעייתי, למרות המטאפורות היפות. לסיום, אינני מבין מה אתה מנסה לומר בסיפא של הערתך. ברור שהאמצעים אותם תיארתי נופלים תחת קטגוריות שונות; מה החשיבות של טענה זו מול טענתי כי שיר טוב צריך לגייס את כל אותם אמצעים, השונים זה מזה (ודאי) לשלמות אחת? 1 דרך אגב, שירה כזו לא חייבת להיות פשוטה. היא עשוי להביא רעיון אחד, אך זה יהיה מורכב להפליא, והעברתו בטקסט תעשה בדרכים מורכבות לאין ערוך. פגיס, בעיני, כותב כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נהניתי לקרוא את הויכוח שלכם. יש הרבה שלמות ויופי בשירה מזוקקת וקצרה, (כמו של רחל, למשל, שהיא מדהימה בעיני) אבל נכון שאין כאן חוקים חצובים בסלע. בשיר, כמו בציור יכולים להיות כמה מרכזי התעניינות. אז כשהמשורר שומר על חוק או על מסגרת (למשל, אחדות רעיונית) מתוך בחירה ובידיעה שיש עולם מחוץ למסגרת, זוהי בחירה אמנותית. כשהוא לא רואה אפשרות אחרת, אז הוא כותב מתוך צרות אופקים, וזוהי "שירה של נכים". כך או כך, אני מעריך יותר משוררים שחושבים על כל מילה ועל כל שורה ("מיטב המלים במיטב סדרן"), וזה לא בהכרח סותר ריבוי רעיונות. אגב, האם אין אחדות רעיונית בשיר? אולי "עם הפיליפינים אין לנו שום עבר משותף" זו אמירה אירונית, שהרי העבר המשותף שלנו עם הפולנים הוא השואה. גם "גברים רקובים" הוא דימוי שפירושו הקונקרטי מוביל ישר לשואה. אני חושב שזו כוונת המשוררת. תנסה לקרוא שוב, זה אף פעם לא מזיק. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |