בתשובה למשה דורון, 20/02/01 8:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
רבי מאיר דן בסנהדרין בנוגע ללבוש של המתים ועל תחיית בעלי המומים. רס"ג דן בשאלות מי המתים שיחיו, האם ימותו אחר כך, האם הארץ תוכל להכיל אותם, האם בני משפחתם יכירו אותם, ועוד. אתה כמובן לא מצפה לשו"תים כמו בנוגע לשבת או יום טוב. כי כאן בחיי היום יום עסקינן ואילו בתחיית המתים בעתיד לבוא. נראה שלרמב"ם יש קושי בתחיית המתים. עוד בחייו היו שחשבו כי הוא מתכוון לתחיית המתים במובן האלגורי. הוא סבר כי תחיית המתים הוא שלב *קודם* ו*זמני* לפני העולם הבא. בעולם הבא כמובן יש את עניין הישארות הנפש ללא הגוף. (דבר אחרון, באומרי הלכה אינני מתכוון לסך ההלכות ותו לא. אלא להלכה כדרך חיים, כהשקפת עולם.) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
המימרה של רבי מאיר בריש פרק חלק, כמו כל תחילתו של אותו פרק עוסק בענייני תחיית המתים, ובו מבואר שכפירה בתחיית המתים היא כפירה לכל דבר. פרק זה למרות שהוא כולו "אגדתות", לא יכול להתבאר כאלגוריה בלבד מכיוון שהנימוק אותו נותנת הגמרא לדברי המשנה גבי ארבעה מלכים ושלושה הדיוטות שאין להם חלק בעוה"ב, הוא בין היתר כפירה בתחיית המתים. כלומר ברור לחלוטין שתחיית המתים הוא חלק בלתי נפרד מהחבילה היהודית ואין כל סיכוי שהרמב"ם יסבור אחרת. לאלו שטעו בהבנת דברי הרמב"ם (אותם גם אתה ביארת בצורה לא מדוייקת לענ"ד, ומייד אפרט) ענה הרמב"ם באריכות עוד בחייו, באיגרת הידועה כ"מאמר תחיית המתים" שנשלח ליהודי תימן. עוד על נושא זה ובאריכות במבוא הדי ארוך לאיגרת זו המצורף למהדורת מוסד הרב קוק. כלומר קיבלנו יסודות אי-רציונולסטים מובהקים בדברי הרמב"ם (ועוד לא נדרשנו לפרקים א-ב בהלכות יסודי התורה, עיין שם ותופתע עד מאוד) אני מניח שאתה לא טוען שהרמב"ם כתב את דבריו כמס שפתיים ליהדות אלא באמת האמין במה שכתב- ולא היה מבולבל כמו אלו שניסו לפרש אותו. הסיבה שאני מדגיש זאת היא מכיוון שקיימת מגמה מקוממת בחוגים שונים לזרוק את תפיסת עולמם ה'רציונליסטית' שהיא שריד מאובן מגישות שרווחו במאה ה19, על הרמב"ם שכנראה רק רוחב כתפיו עומד לו במעמסה של נשיאת אוסף השטויות שתולים בקולרו. הרמב"ם אכן הפריד בין תחיית המתים לעולם הבא בניגוד אולי לפשט הגמרא בפרק חלק אולם, לא בגלל 'קושי' עם תחיית המתים כפי שרמזת, אלא מפני שאין האחד הכנה לאחר, באופן שתחיית המתים מקדימה את העוה"ב ולו מפאת שעולם הנשמות לא תלוי בזמן. וד"ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוסכם על שנינו שעניין תחיית המתים היה מקובל על רובם המכריע של חכמי המשנה והתלמוד. המחלוקת היתה גם במסגרת פרושים-צדוקים. מה עושה עם זה הרמב"ם? הוא מצרף את תחיית המתים לי"ג העיקרים. המרב"ם לא יכול היה להתנגד לעיקרון תחיית המתים - ולא טענתי שעשה כן. אני רק מניח שהיה לו קושי רב עם תחיית המתים ועצם העובדה שעוד בחייו היו שסברו כי התכוון אלגורית - רק מוכיחה שלא היה בהיר די הצורך בנושא זה. אגב, באותה איגרת הוא מדבר על מוות שני - מה שמנוגד לרוח חכמי התלמוד. צא ולמד שהיה חייב להשתמש בתבנית של "תחיית המתים" אלא שעשה ניסיונות לרכך אותה. (מוות שני, קדום, זמני) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ללא רצון לפרובוקציה. אם אכן מתקיימת תחיית המתים והגוף נזנח ונעזב על ידי הנשמה משום שתפקידו הארעי הסתיים, מדוע שלא נשים את גוף המת בשקית ניילון שחורה ונשליכו לאשפה כמו שעושים בגוויות של תרנגולות או פרות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תחיית המתים מדברת על המובן המטריאלי ממש. הגוף לא מאבד מחשיבותו היות ולפי התפיסה הקבלית לגוף יש ערך משל עצמו - כך לפי הרמב''ן. (להבדיל מהרמב''ם) ובלי קשר מה קורה לאחר המוות, האמירה הבסיסית היא - כי מעפר באת ואל עפר תשוב. אני דתל''ש, כך שגם אם היה רצון לפרובוקציה, אני לא הכתובת. (מה גם שיש לי הרושם שמשה דורון מבין יותר ממני בנושאים האלו) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדיוק מהסיבה שקרוב לודאי שאתה לא תצווה את שאריך לשרוף במזבלה המחוזית את שרידי גופתך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ניתן היה עפ"י החוק לשרוף את הגויה, אני בטוח שהרבה אנשים היו בוחרים בדרך זאת. אני, למשל, הייתי מעדיף שאת גויתי יאכלו האריות בסאפרי ולא הרימות בקבר, אבל מי מתחשב בזה ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אישית הייתי מעדיף לתרום את גופתי, כאשר לא יהיה לי עוד צורך בה, למדע. ואם אפשר אז גם לקצור ממנה כמה איברים להשתלה. אבל אם לא אזי איני רואה שום בעיה בשרפת גופתי לאחר מותי. אני מעדיף לעלות לקרובי קצת פחות כסף ממחירה של חלקת קבר. אני גם חושב שעבור הקהילה החילונית, רק הקישור לשואה מונע שריפת גופות (זוכרים את ג'ון גודמן מפזר את אפרו של סטיב בושמי ב"ביג לובובסקי"?) שאני אישית לא רואה בו שום רע. ראה את ההינדים בהודו או בארה"ב ומדינות רבות אחרות בהן קיימת האפשרות הנ"ל. אגב, מסתבר שיש *עודף* של גופות שנתרמו לצרכים מדעיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אך זאת היתה בדיוק השאלה. מה מונע מאיתנו לצוות על שריפת הגופה או להשליכה ככלי אין חפץ. האם זה בגלל קיבעון פסיכולוגי-חברתי שהשתרש כל כך חזק אצלינו? נראה לי שלפחות מבחינת היהדות אסף שרעבי נתן למעלה תשובה מספקת. אך מה בדבר הלא מאמינים ?מה מונע מהם להתייחס לגופת אדם כמו לגופה של תרנגולת מתה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מבחינה אנתרופולוגית לטקס הקבורה יכולים להיות כמה טעמים. הנה שניים. צורך של הפרט - לספק את צרכיו הפסיכולוגים של הפרט בעקבות אובדן אחד מיקיריו. צורך של החברה - לשמור על הדפוס החברתי שנפגע בעקבות אובדנו של אחד מהחברה. הדפוס החברתי עבר זעזוע מבני, ועל כן צריך בעזרת הטקס ליישב אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההכרה בכך שהגופה והאדם שחי בה הם שני דברים שונים לחלוטין היא הכרה שכלתנית. פסיכולוגית זה לא עובד כל כך טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען התמונה השלמה יש לציין כי רבים מאמינים כי ''איגרת תימן'' אינה אלא זיוף, שלא נכתב בידי הרמב''ם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון 266 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איגרת תימן איננה איגרת תחיית המתים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |