בתשובה לchingiss, 13/10/03 0:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"אולי" אפשר להסביר למה מצאת לנכון לשלב בשאלתך את המילה "אולי" ? משום מה צרמה לי המילה הזאת, והתכוונתי להשיב תשובה נזעמת, אך במחשבה שנייה אולי שולבה המילה בתמימות, ולכן אוותר על התשובה הנזעמת, ואשיב כאילו נשאלה השאלה ללא "אולי". ההבדל העיקרי במצב בין בני ובנה הוא הפרש הגילים. ילדים בגיל חינוך חובה מקבלים את שרותי משרד החינוך. ישנם בתי ספר מיוחדים וכיתות מיוחדות בדיוק כפי שמתארת חמוטל במאמרה, שמטפלים בילדים בשעות עד הצהריים. את החלק הזה בסיפור עברתי. בני היה נוסע יום יום לבית ספר (אז כתה) מיוחד בחיפה, והיינו שולחים אותו בוקר בוקר בהסעות שאורגנו ומומנו ע"י הרשות המקומית שבה אנו גרים. לגבי שעות אחר הצהריים היה באמת כמתואר במאמר "מועדון", באופן מעשי המשך הסידור של שעות הבוקר, שאותו ממנו מכיסנו. אחרי שהילדים הופכים לבוגרים הם יוצאים מההסדרים של משרד החינוך, ומקבלים את שרותי משרד הרווחה. כפר עופרים הוא מוסד של אגודת "אלוט". הוא מחזיק את המוסד בכספים שמתחלקים בין תמיכת משרד הרווחה והביטוח הלאומי, תרומות, והשתתפות ההורים. כשבני נכנס לכפר הייתי צריך להפקיד סכום מסויים, שתכליתו הבטחת בני לאחר מות ההורים, וגם לשלם מדי חודש מאז סכום מסויים (היום זה כשמונה מאות שקלים. בעצם עלות התמיכה האמיתית נמוכה יותר כי אנו מקבלים איזו שהיא הקלה במס הכנסה בגין היותנו ההורים שמהווה כמדומני מחצית הסכום. אני תמיד אומר לעצמי שכאשר בני האחרים יתחתנו בודאי אעזור להם לרכוש דירה, כך שאולי אין כאן מאמץ מיוחד). אבל ב"בית" בתוך הכפר שבו גר בני ישנם שני אחים אוטיסטים שלהוריהם אין אמצעי תשלום, והם ממונים ע"י אלוט, ללא השתתפות ההורים. מציאת מקום לבוגרים היא תמיד בעייה, אבל בכל זאת מבין מכרנו לכל אחד נמצא פתרון במקום כזה או אחר. איני מכיר מישהו ממכרנו שמחזיק את בנו אצלו בבית. בתגובתי הראשונה אמרתי שאנחנו באיזה שהוא מקום באמצע. בעניין זה רציתי לספר שעולים שהגיעו מברית המועצות בזמנו יחד עם ה"בעיה", נפלו לתוך מקום טוב בהרבה. אצלם, בארץ הסוציאליזם והשוויון לא היה שום סידור לילדים האלה כמו זה של משרד החינוך אצלנו, וההורים החזיקו את הילדים האלה בבית. לעניין הפתרון "הראוי והשלם" שעליו דברת, כשקראתי את דבריך אלה, משום מה חשבתי על הורים שבנם נפל במלחמה ובעייתם נפתרת באופן "ראוי ושלם" כשמוצאים לבנם מקום בבית העלמין. מקום בלבד הוא כמובן לא פתרון "שלם" לבעייה כזאת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דב, תודה על התשובה. אכן בחרתי לשלב את המילה 'אולי' בתמימותי כי רבה, אני יכול לשער רק שאולי בהשראתך משום שאתה עצמך משתמש בה בתגובתך (תגובה 175298) אליה הגבתי. מהמאמר של חמוטל הבנתי שה"בעיה" היא לא עצם קיומו של בן אוטיסט, אלא הדאגה לעתידו, 'היום שאחרי', שהוריו לא יהיו פה כדי לדאוג לו. אכן גידולו של ילד אוטיסט מהווה קושי לא קטן, אבל כאמור ה'בעיה' אליה מתייחס המאמר טמונה ב*עתידו* של הילד, לפחות מבחינת הבנתי. הזרז לכתיבת המאמר היה אותו רצח והתאבדות, מה שתרם לי לחשוב כך. לכן חשבתי שפתרון כמו 'עופרים', שהפרשות כספיות אליו נעשות לפחות בחלקן ע"י ההורים במהלך חייהם, ושידאג לבן עד סוף ימיו הוא פתרון 'שלם' לבעיה. מהתגובה של חמוטל (תגובה 175421) אני מבין שאכן כך הדבר, רק שלמרבה הצער אין מספיק מקומות מסוג זה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |