בתשובה לניצה, 09/10/03 0:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
באשר למוסר, אינני רוצה לשכנע אף אחד בשום מקום שזה צודק לגזול את אדמתם, חרותם וכבודם של מליוני אנשים, אלא לשנות את המצב הזה מיסודו. מובן שבשל כך אינני זקוק לשום "אמונה בצדקת הדרך". האמונה בצדקת הדרך היא תחליף עלוב לצדקת הדרך עצמה. אני אינני מבין איך את מגיעה לנקודת המבט המוסרית המוזרה שלך על המצב שלא מתוך שכנוע דתי עמוק שארץ ישראל שייכת לעם היהודי מקדמת דנן, מתוקף זכות אלוהית ונצחית. שכנוע דתי אשר נעדר לחלוטין מחלקים גדולים בעם היהודי המציאותי של ימינו, ממני בפרט, ואשר אומות העולם לא יקבלו אותו גם אם נפנים אותו בתודעתנו עד שיצא לנו עשן מהאוזניים. אני כאדם לא אמוני אשר ביקר בשטחים הכבושים וראה אנשים עובדי אדמה אשר נאנקים תחת הגזל והעוול אשר גורם להם משטר הכיבוש הישראלי לא יכול להתייחס ברצינות לטענה שהאנשים האלו הם הם הגזלנים האמיתיים. זה נשמע לי הגיוני כמו מעשיה על כך שעובדים זרים סינים מנצלים את חברת א.דורי ועושקים את בעליה. עזרתי לתושב כפר בדרום הר חברון לצלם את שדהו אשר הועלה באש ע"י מתנחלים מההתנחלות "מעון" לאחר שעמל וטרח עליו, ושפך על אדמתו דם וזיעה מרובים. איזה מן הגיון זה שמסביר לי שהוא ואדמותיו המצטמקות והולכות הוא הקלגס הדורסני? איזה מן "קייס" מוזר זה? אני יכול להבין ולהצדיק את הטענה שהפיגועים הם פשע איום ונורא, ושאומות העולם מתייחסות אליהם בקלות דעת מרתיחה. אבל הסיפורים על זה שתושבי דרום הר חברון גוזלים את "כבשת הרש" של מתנחלי "מעון" בשם איזו לאומיות פיקטיבית שלא היתה חשובה לאף אחד? את זה אני אמור לקבל כפרוש הגיוני למה שראיתי? אני מוכן לקבל את זה שאולי עם שידורי הזוועה המתאימים וההסברה המעולה ביותר נוכל לקבל יותר סימפטיה אשר מגיעה לנו בצדק כנגד מחבלים מתאבדים (אם כי כאמור, זה תלוי לדעתי יותר ב"צד הביקוש" מאשר ב"היצע", וזה נקבע ע"י אינטרסים של האליטות השליטות באירופה), אבל אני חושב שאת חולמת אם נראה לך שמישהו יקבל את הגרסה הסהרורית - לא פחות - של גזילת "כבשת הרש". הבטחון שלנו ב"צדקת דרכנו" הוא חשוב, אבל אני חושב שאת מקנה לו חשיבות מיסטית כמעט. גם הצ'צ'נים מראים עמידות לא רעה, ולעניין זה גם הפלסתינים עצמם. העמידות של הפלסתינים עוזרת להם בדיוק כפי שיעור כוחם האמיתי - הם נאלצו להסכים להסכם אוסלו, ואם לא ישתנה משהו מאוד מאוד מהותי ייאלצו לבלוע בסוף מדינת-חסות של ישראל, מפורקת ומפורזת וללא שליטה על אמצעי הקיום הבסיסיים ביותר. ישראל אולי יוצאת רע יותר בטלוויזיה - אבל שלא תשלי את עצמך, כל הסכם שהיה או יהיה בין ישראל לפלסתינים כל עוד יחסי הכוחות נשמרים כמו היום יהיה לטובת ישראל, ויזכה לגיבוי העולם כולו. את קולעת את עצמך בדיוק למקום בו השלטון הישראלי רוצה אותך - מייחסת את כל ההיבטים בסכסוך לשאלת "ערפאת". כן צריך אותנו או לא צריך אותנו, מפחד, אדיש, מחבב, אוהב, מעריץ. הסכסוך הרי איננו תלוי בערפאת ולא ייעלם עם מותו. יחסי הכוחות ביננו לפלסתינים הם ברורים לכל מי שבוחן את המצב באובייקטיביות, ונוטים לטובת ישראל בערך כמו ארה"ב מול סעודיה, או אולי קצת יותר (לסעודים יש נפט, לפלסתינים יש רק כוח עבודה זול ושוק ייצוא מובטח שהם יכולים "לתת" לישראל). הפרופוגנדה הישראלית קצת נוטה לעוות את התמונה עם קריאות השבר שלה, הצגת "חוסר האונים" מבוקר עד ערב, ובלבול בין העובדה לכך שאין לנו פתרון לבין "חוסר מעש". אומנם ישראל רחוקה מתמיד מפתרון הסכסוך ומהשבת הביטחון לרחובותיה, ונראה כאילו אין לנו איך להשיב לטרוריסטים כגמולם. צאן לטבח ממש. אבל ישראל לא משיבה לטרוריסטים כגמולם, היא משיבה למליוני אנשים מנה אחת אפיים. מדיניות ישראל היא כל דבר חוץ מ"חוסר מעש". באשר לתקווה מול ייאוש, אני אינני פסיכולוג ולא מומחה לעניין. אנשים התקוממו גם בגטו ווארשה, פרטיזנים צרפתים לא נכנעו לאחר שמכונת המלחמה הנאצית מוטטה את ארצם במהירות הבזק, פרשים פולנים הסתערו באומץ מקברי אל מול קני הטנקים השועטים לכיוונם. בקיצור, נסתרות דרכי האל, ודרכי האדם נסתרות שבעתיים. גאווה לאומית, פטריוטיות, אומץ לב ונכונות להקרבה, כל אלו לא באים רק מתוך תקווה. ישעיהו ליבוביץ' נהג להביא (בהקשר לפרשנותו על מסכת פרקי-אבות) את ססמתם של ההוגנוטים הצרפתים מהמאה ה-16 במאבקם הנואש, כדוגמא להבדל בין המאמץ והערכים לבין ההישג או אף אפשרות קיומו - "אף בלא תקווה יש לקבל את המשימה, ואף בלא הצלחה יש להתמיד בה". באשר למלחמה, אהבתי את פרשנותך באשר למכירות הנשק, ואני מסכים ומתקן את עצמי. הרי גם במלחמת איראן-עיראק מכרה ארה"ב נשק לשני הצדדים יחדיו. עם זאת, ישראל ומצרים הן שתיהן מדינות חסות, נדבכים בסדר העולמי אשר בונה ארה"ב (נדמה לי שהן תופסות את שני המקומות הראשונים בסיוע חוץ). אני לא רואה כיצד יכול האזור להגיע למלחמה אשר -מנוגדת- לחלוטין לאינטרסים של ארה"ב, ממש כפי שלא יוכל להגיע להסכם שלום שמנוגד לאינטרסים האמריקאים. מכל מקום, בוודאי שגם אני אינני מייחל לשום מלחמה. כאמור, נראה לי שאת מייחסת משמעות רבה מדי ל"תקווה", ומפריזה ביכולתו של צה"ל לחזור היום לכיבוש ישיר של שטחי עזה והגדה המערבית. אני אינני בטוח שבכלל יש לנו את כוח האדם לעשות זאת, וגם המשמעות התקציבית איננה פשוטה. בוודאי שאינני חושב כי שינוי "תודעתי" אצלנו יכריע את הטרור. החברה הישראלית דווקא מגלה כוח עמידה (ויש שיכנו זאת פשוט יכולת התעלמות והתנתקות מבשרת-רע) מרשים ביותר, אבל זה לא עוצר את הטרור. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |