|
תודה רבה ששיתפת אותנו בעולמך ובאתגרים העומדים בפנייך יום יום. אני מודאגת ומוטרדת מהדרכים שבהן אנחנו דואגים, או לא דואגים, לאנשים שונים וחלשים. האם אנחנו יכולים למנוע טרגדיות כמו זו שהזכרת? עד כמה המדינה, או הקהילה, יכולה לחזק ולתמוך בתעצומות הנפש הפרטיות של בני המשפחה? כשקראתי את המאמר, חשבתי לא רק על שירותי רווחה, על ביטוח בריאות, ועל משאבים פיסיים. חשבתי גם על חברה שהאחידות והקונפורמיזם בה כל כך חשובים שקשה מאוד להיות בה שונה. נראה לי שזה משהו שצריך לעבוד עליו. אני שמחה שבין הגורמים האטומים מצאת גם גורמים פתוחים ורחבי לב. כמו שגיבורה בספר של דוד גרוסמן אומרת: "ונכון שלמענם, למען האחרים, כדאי ביותר לחיות?" חג שמח לך, לארנון, ולכל המשפחה.
|
|