 |
|
 |
||
|
||||
 |
אכלת את הספין שלו בלי מלח. ישראל אינה "ארץ אוכלת יושביה" יותר ממדינות אחרות בעולם – זו קלישאה שאין לה באמת על מה לסמוך. אם בכלל, יחסה של ישראל (היינו, העיתונות הישראלית) לעשיריה מאופיין יותר בחנופה והתרפסות יותר מאשר טיפול בלי הרדמה בכרסמת מתכת, כמקובל בארצות הים. הנושא העומד מאחרי הגירתה של אריסון מישראל אינו יחסם של אזרחי המדינה לעשיריה, אלא יחסה של אריסון למדינת ישראל. כמו נובורישים אחרים מבין הישראלים-לשעבר (1, 2) גם אריסון תפשה את שהותה ומפעלותיה בישראל כסוג של עשיית טובה לישראל. בניגוד למהגרים חוזרים במדינות אחרות, הבאים למדינת האם שלהם ללא ציפיות כלשהן ליחס מיוחד מצד המדינה הקולטת, מפתחים מהגרים לישראל יחס של "יתנו, נשאר. לא יתנו, לא נשאר." כלומר, אותם מהגרים תופשים את עצם שהותם בישראל, שלא לדבר על השקעה או ביצוע רכישות בה, כסוג של מתנה יקרת-ערך שהם מעניקים לילידים. כתמורה למתנה הזו מצפים המהגרים מצד הילידים להכרת תודה מתמשכת ("יתנו") שתיתן להם חיזוקים חוזרים ונשנים לכך שהם אהובים ורצויים על הילידים ושהילידים "יודעים להעריך" את התשורה שבעצם שהותם במחיצתם. אין דבר הממחיש את נכונות הדבר יותר מהאופן בו עזבה אריסון את ישראל. כמו בפעם הראשונה בה היגרה מישראל (אז, בגלל שלא קיבלה ג'וב מרתק מספיק בצבא), גם הפעם נטשה אריסון את ישראל משום שלא קיבלה את מה שמגיע לה לדעתה: חנופה, יחס אוהד ומעריץ והכרת תודה מתמשכת על הכספים שהיא מעניקה ועל עצם נכונותה לשהות בישראל. משך זמן לא מבוטל היא קיבלה יחס כזה, אך משהסתובבה שבשבת הרוחות – בעיקר באשמת ניהול מטומטם של ענייניה – היא אספה את הפקלאות והלכה. "יתנו, נשאר. לא יתנו, לא נשאר." (1) נובורישים: עיקר עושרו של טד אריסון, אבי המשפחה, נצבר עת הייתה שרי נערה. (2) ישראלים לשעבר: אביה של אריסון חי בישראל עד שהיגר לארצות הברית. אריסון גדלה כנערה |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |