|
||||
|
||||
הקשר הוא בשאיבת כמות מים הגדולה מהדרוש לים המלח עצמו, ושימוש באפיק הירדן הדרומי כמוביל מים בכוח הכבידה, כאשר את עודפי המים ינצלו להשקייה חקלאית לאורך הבקעה. מתקני ההתפלה יכולים לקום באפיק הירדן עצמו, כאשר מהים התיכון עד לירדן יעבור צינור סגור, ובאופן זה גם יהיה שיתוף פעולה עם הירדנים בפרוייקט. זאת כמובן מעבר לאפשרות הפיתוח התיירותי לאורך הירדן הדרומי, שהיום מהווה את תעלת הביוב הארוכה ביותר בישראל. אני לא יודע מדוע כל כך מסובך להבין את ההצעה. ההתייחסות התמהונית היא בעיקרה מצד יזמי נדל''ן ואינטרסטנטים, כדוגמת השר פריצקי והתבטאותו על הירוקים שרוצים להגן על החופית המצוייצת (בתגובה להתנגדות הירוקים לתחנת כח פחמית באשקלון) - זאת מול אזהרות ברורות על הסיכונים הבריאותיים שבהחרפת זיהום האוויר באזור אשקלון כתוצאה מתחנה פחמית, לעומת תחנת כח במחזור משולב (מחז''מ), מבוססת גז טבעי. זו טקטיקה נפוצה אצל פוליטיקאים, להסיט את הדיון מטענות קשות, לכיוון הנוח להם - שהרי המאבק על תחנת הכוח בכלל לא התייחס לשאלות של שמירת טבע, אלא לשאלות של בריאות הציבור. גם כאשר ייבשו את החולה, הזהירו שהכי טוב להשאירה במקומה, והדבר נשמע תמהוני ואף אנטי ציוני בעיני המפתחים דאז. בפועל, כתוצאה מהייבוש, שקעו הקרקעות בעמק החולה (כתוצאה מבעירת הכבול המתייבש) מחד, ומאידך חומר אורגני רב נשטף לכינרת וזיהם את מימיה. בסופו של דבר, הוצף מחדש חלק מהעמק, אך כבר אחרי שבוזבז כסף ונכחדו לנצח מספר מיני בעלי חיים ייחודיים לחולה. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |