|
ראשית, הים לא יתייבש כל כך מהר. העומק המרבי הוא 730 מ' מתחת לפני הים, ומעבר לכך, ככל ששואבים את המים המתוקים, המליחות בים עולה והאידוי יורד. לפי הערכות שונות, המפלס יגיע שוב לאיזון בעוד 200-150 שנים (בהנחה של המשך השאיבה כמו היום), אבל בגובה של כ-650 מ' מתחת לפני הים התיכון לעומת 420 מ' מתחת לפני הים כיום.
נוסף לכך, בשנים הבאות מפעלי ים המלח הישראליים והירדניים ייאלצו להתחיל לשאוב את המים לגובה הולך וגדל, מהאגן הצפוני לאגן הדרומי, ובאיזשהו שלב סביר שהם פשוט ייאלצו להפסיק את השאיבה, או להעביר את כל המפעלים לקו החוף החדש.
הבעיות הן אחרות. ראשית, יש את בעית הבולענים. מפלס מי התהום סביב ים המלח מושפע מהים, וכתוצאה משינוי מפלס מי התהום, חל תהליך מואץ של היווצרות בולענים בשטחים נרחבים שבין קו המים למפלס המקורי של ים המלח - ולמעשה לא ניתן לעשות דבר בשטחים אלו בלא פתרונות יקרים לבעיית הבולענים, המאיימת על כל העובר בשטח. הבעיה קיימת גם באזור בתי המלון, ובגללה הוסט הכביש הראשי מקו החוף למורדות המצוקים.
נסיגת מי התהום גורמת פגיעה קשה גם למעיינות בקו החוף (להבדיל מעין גדי, שזה סיפור אחר) - עינות צוקים, עינות קנה ועינות סמר. המפלס היורד מוריד גם את המעיינות, והנביעות נדחקות לקרקע המלוחה מאד של הים המיובש, ובכך חורצות את גורל החי והצומח הייחודיים של המעיינות, שאינם מותאמים לרמת המליחות הזו.
שנית, פגיעה קשה בתיירות.
שלישית, הים עצמו מהווה אתר גיאולוגי ייחודי וחלק מהמורשת ההיסטורית (והתנ"כית) של ישראל. המשך ייבוש הים מהווה פגיעה קשה באזור המוצע כאתר מורשת עולמית.
רביעית, לא ממש ברורים כל התהליכים הגיאולוגיים. כמו שתופעת הבולענים לא עלתה בדעתם של מקבלי ההחלטות בעבר, לא ברור שאנו באמת יכולים לשחזר את ההרכב הכימי של מי ים המלח ובפרט לא את תופעת שתי שכבות המים, תופעה שהתקיימה בים במשך תקופה ארוכה, נעלמה לפני כעשרים שנה והופיעה שוב בחורף 1992 הגשום. יש גם תופעות אחרות כמו גושי אספלט טבעי שעולים מבטן האדמה וצצים לעיתים במי הים. ספק בעיני אם אנו יכולים להחזיר את המצב לקדמותו בכל המובנים.
|
|