בתשובה לmayer, 25/08/03 20:30
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם כך אז הכותרת כמעט מתאימה- אני מאמין שמוסר כמוסר ואמת כאמת הם כטרנד שעבר- היום סדר היום מוכתב בחדשות ע''י הבטחון השוטף והפושעים ולאנשים אכפת הרבה יותר מה יש להם מאשר מה יש לכולנו- ויש לכולנו המון ביחד. אני נזכר בשיר של ''שוטי הנבואה'' והוא ''זה הכל מן ג'ה'' כי יש לנו המון אבל אנחנו כחברה לא משכילים להבין את זה אלא להתפורר כש אז ובינתיים צריך להסית לטוב יותר מלהסית לרע |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מוסר ואמת הם די ההיפך מטרנד. לא לפני שנים רבות מדי, היתה לנו מערכת חינוך שידעה להוציא אנשים שגם מתביישים לפעמים במה שהם עושים או רוצים לעשות. היום, כפי שאתה אומר, סדר היום מוכתב בחדשות, ולא צריך להוסיף. אתה כותב "יש לכולנו המון ביחד" ולצערי אני לא יכול להסכים. הייתי רוצה להסכים, הייתי מת שזה יהיה כך, אבל כבר שנים שזה לא. התפוררנו כחברה, ושום דבר לא יחבר אותנו שוב. אי אפשר להפוך צרכים קיומיים לערכים שמאחדים בני אדם: אני צריך לעבוד ולהתפרנס, אתה צריך לעבוד ולהתפרנס – וזה לא מספיק כדי לאחד אותנו. יש לנו חתן פרס נובל לספרות אחד – ש"י עגנון, ורוב התלמידים שמסיימים בית ספר תיכון בארץ לא מסוגלים לקרוא ולהבין את עגנון – הנתק שלנו מהשפה והספרות שלפני חמישים שנה שקול לנתק שבין תלמיד אמריקאני לשייקספיר. השפה, הדת, הספרות והשירה כבר לא מאחדים אותנו. מה נשאר? הצבא? – כבר לא משותף. מילואים? – כבר לא משותף. דת? – וודאי שלא. פוליטיקה? – וודאי שלא. עשו כאן פרוייקט של שירים עבריים. קראו לו "גדלנו יחד". אני זוכר שנצבט לי הלב כשקראתי את הכותרת הזאת: לא יכלו למצוא משהו מהותי יותר? והאמת – לא! זה כל מה שיש לנו במשותף: גדלנו יחד. וגם זה לא ממש נכון, כי רק מעט מאד משותף בין מי שגדלו יחד בתל אביב ומי שגדלו יחד בשדרות. הייתי רוצה להאמין שניתן עוד איכשהו למצוא מכנה משותף על בסיס ערכים ליבראליים משותפים: שרוב האנשים מרגישים שהחברה שלנו קשה ורעה וגסה, ושצריך לרפא אותה ומהר. הייתי רוצה להאמין שסבל הזולת מעיק על אנשים: שכשהם שומעים שנשים נחטפות ומובאות ארצה לסחר מיני, שהיכן שהוא זה צובט להם בלב. הייתי רוצה להאמין שכשהם שומעים שיש בארץ כיום ערים שלא מחוברים לרשת הביוב הארצית, ערים שאין בהם שדרות וגנים ומגרשי משחקים לילדים (בקה אל-ע'רבייה) שזה גורם להם להרגיש לא נעים. הייתי רוצה להאמין שאחרים, כמוני, נדהמים ומבוהלים מכמות ההומלסים שיש לנו היום, ממספר האנשים המתאבדים מסיבות כלכליות, מן הפשיעה הגואה, ואולי, רק אולי, זה גם דוחף אותם לעשות משהו. אני לא יודע אם יש בכל זה כדי לאחד אותנו. אני לא יודע האם זה מכנה משותף גדול מספיק. אני רוצה להאמין שכן, ובכל זאת אני לא מאמין. ומדוע אני לא מאמין? מדוע אני דוחה את הגאולה כביכול בספקנות שלי? משום שאני קורא עיתונים, משום שאני קורא את התגובות בעיתונים המקוונים. אני לא מסית לרע ולא צריך להסית לרע: רוב הציבור חושב שהזנות זה דבר נפלא ושצריך להסדיר אותו בחוק. רוב הציבור חושב שערביי ישראל, קודם צריכים לעשות משהו, להוכיח משהו, להיות משהו אחר, לפני שמגיע להם יחס שווה. רוב הציבור חושב שהדיווחים על סחר בנשים מוגזמים ושכולן באו לכאן בשמחה ובששון, ומכל מקום ברצון. רוב הציבור הביע תמיכה באופנובנק וכעת בקופרמן-סגל, נהג משאית הברינקס. רוב הציבור, אגב, מביע חוסר אימון מוחלט במנהיגים שלו, מימין ומשמאל, ודווקא כאן, בעניין הבודד הזה, אני חושב שהציבור גילה ניצוץ של תבונה קולקטיבית, אם יש בגלל דבר שכזה. החברה שלנו היא חברה קשה, רעה, תחמנית וחוליגנית, אבל אלו אינן תכונות מולדות של "הישראלי"; הוא למד להתנהג כך בגלל אופי המדינה בה אנו חיים: - במדינה הזאת אתה מקבל חלקים מן המשכורת שלך "במענקים" כדי שהבוס שלך לא ישלם עליהם מיסים סוציאליים. הבוס שלך מלמד אותך לכתוב שאתה צריך החזר עבור דלק כשאין לך אוטו, או עבור ספרות מקצועית שלא קנית, וכו'. - במדינה הזאת המיסוי הריאלי כל כך גבוה שאנשים מחפשים מתחת לאדמה דרכים לרמות את מס הכנסה. אנשים משלמים כל כך הרבה מסים עד שהם מרגישים שכל דבר במדינה הוא רכושם הפרטי, וככה נראים הגנים הציבוריים שלנו. - במדינה הזאת לא אוכפים את החוק באופן מסודר: תתלונן למשטרה על שכן שמרעיש, על גניבת אופני הבן שלך, תדווח על אשה מוכה בבניין ממול – הסיכויים שתגיע ניידת קטנים להפליא. התלונן על אנשים שמעשנים באיזור האסור לעישון – לא יקרה דבר. אנשים לומדים "להסתדר" ביניהם כשמדובר במשהו שחשוב להם, ולשתוק בכל המקרים האחרים. קוראים לזה חינוך לביריונות. - הישראלי רגיל לשירות גרוע. הוא לומד שבלי צעקות לא ישיג דבר. הוא לומד שהדרך היחידה בה יטפלו בו זה לגרום כמות אדירה של רעש במערכת. הישראלי לומד ששירות טוב איננו סטנדרט: יש אנשים שיעזרו לך מכל הלב, ויש אנשים שיכולים לטרטר אותך חודשים. הוא לומד מכך לפתח חברים, לקשור קשרים, ולהשיג פרוטקציה. - הישראלי לומד מהחדשות שככל שהגנב או מקבל השוחד נמצאים בעמדה בכירה יותר, כך קטנה בפועל האחריות הנתבעת מהם, ושהם לא יענשו בעונשים קשים. בנקאים, שוטרים שסרחו, פוליטיקאים – הם לא יענשו בחומרה, ויהיו מעשיהם חמורים, מבחילים ומזיקים ככל שיהיו. כך מקבל הישראלי חינוך לאזרחות רעה. חינוך שהוא מיישם בהצלחה אחר כך. המורים והמחנכים בשיעור הזה הם הממסד שלנו, מראשי הממשלות ועד לפקידים. השתלחות פרועה אתה חושב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש ישראלים שיש להם המון בסיס משותף- והבעיה לדעתי היא למי נותנים לדבר בתקשורת- ולהכתיב את סדר היום. היום כל עורך במדיה יודע שמכירות ופנייה למכנה המשותף הנמוך ביותר והמתלהם ביותר יתן יותר מכירות (ומוציא את האספסוף שבנו החוצה) כך שעקב החיפוש אחר תחלואי החברה יש להם יותר לגיטימציה ופריחה האנשים ש''למעלה'' מרגישים היום כמנהלים של העולם וכל מנהל מפעל לא מכיר את העובדים שלו עקב תפישת העולם הקפיטליסטית שזה לא משנה מיהם העובדים שלך, מה הם מרגישים ומה הם אוכלים אלא תחשיב הרווח הנקי של המפעל ואם הרווח לא מספיק מעבירים את היצור לחו''ל. המנהל רוצה אולם קולנוע חדש בבית ומכונית כמו שראה במגזין מאירופה. חלק גדול מההתפוררות אני מאמין שנובע מחוסר במנהיגים דמוקרטיים אמיתיים- כאלה שיוכלו לשנות ענינים לאומיים לטובת הכלל בהינף יד. הצמיחה הכלכלית העצומה של תחילת שנות התשעים בעולם וניהול לקוי של המשאבים ע''י הממשלות גרם למצב שאנחנו מתארים היום. הפתרון שאני מאמין בו הוא לקחת את התקשורת בערבון מוגבל ולהאמין בעמנו ובעצמנו ולהבנות מלמטה אם צריך. תנועה של אנשים טובים וחפים מאינטרסים כמוני וכמוך יכולה לקום והיא נמצאת איפה שהוא באנשים שאנחנו מכירים ואם נוכל לשנות את סדר היום הציבורי ולגרום לאנשים להאמין שוב בערכים שנשכחו כמו מוסר ע''י אמונה יוקדת בו בעצמנו אולי נשנה משהו ונשפיע על אחרים (כל אדם הוא מנהיג- השאלה היא כמה אנשים הוא מנהיג) אתם יכולים להגיד שאני חולם, אבל אני לא היחיד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מקטר, ומקטר, ומקטר, ומשום מה מצביע דווקא על האנשים שמחפשיפ איזשהם פתרונות - למשל אלו התומכים במיעסוד הזנות - כאשמים, כאשר לא זה המצב. תן לי לחדש לך: רוב הציבור בארץ הוא *בדיוק כמוך*. הוא נגד מיסוד הזנות, הוא נגד ניסיון לחשיבה יצירתית, הוא *יודע* שאין פתרון והוא עשוה בדיוק מה שאתה עושה, את הדבר הישראלי ביותר - מוציא קיטור. וזהו. עכשיו כש"מר ישראלי", או מר מאייר, הוציא קיטור וצעק על כל אלו שמנסים לעשות משהו "עזבו אתכם, אין פתרון, מה אתם עושים", עכשיו מר ישראלי יכול ללכת בחפץ לב ולארגן לו פרוטקציה במשרד הפנים, כי באמת, זה מה שכולם עושים, זה נורא, אבל רק ככה אפשר בארץ. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |