 |
אולי ייראו הדברים שלהלן מפתיעים כשהם באים ממני, אבל, לדעתי, הרעיון הפלשתיני החדש, כפי שהבאת אותו מהניו יורק טיימס, יש בו לפחות כוון שעושה סדר בכל הבלגן, ואפשר לראות בו בסיס לדבר עליו. זה נכון שהרעיון הזה אינו עולה בקנה אחד עם מפת הדרכים, ואולי לא היו צריכים להציג אותו כחיה שבאה להציל את מפת הדרכים, אלא כמשהו חדש. אבל את מפת הדרכים, ה "אוסלו" המנוון, ממילא היה צריך כבר מזמן לזרוק לאשפה.
אם רוצים לדבר עם הפלשתינים אי אפשר לחלק אותם לטובים ורעים, אוייבי השלום ומצדדי השלום וכל יתר קשקושי אוסלו, שאלה יילחמו באלה ואלה באלה, כשאחר כך מתברר למי שזה לא היה ברור לו מראש שהטובים הם לא יותר טובים מהרעים ולפעמים להפך וכדומה.
הם צריכים לבחור בעצמם את הנציגות שתדבר עמנו ולהחליט בעצמם מי מייצג את *כל* הפלשתינים, ואם לחמס ולג'יהד יש תמיכה בקרב הציבור הפלשתיני הם צריכים להוות חלק מהייצוג הזה לפי משקלם באוכלוסיה.
וכשקיימת נציגות כזאת, ומוחלט על ידי כל הפלגים הפלשתיניים שהיא מייצגת את כולם, אפשר להתחיל לדבר. אם הם רוצים לדבר על הפסקת אש אפשר לדבר על הפסקת אש. אם שני הצדדים רוצים להפסיק את האש אז מפסיקים את האש. לא צריך לבנות שום מנגנון שמפסיק את האש. לא צריך למסור להם שום ערים, ולא צריך לחזקם כדי שהטובים יהיו יותר חזקים מהרעים. כולם גוף אחד שאינו רוצה לירות. אין בעיה למי שלא רוצה לירות לא לירות.
וכמובן אם רוצים לדבר על הסדר קבע, הגיוני להפסיק את האש קודם, אבל אם הם מרגישים שהם חייבים לירות תוך כדי דיבורים על הסדרי קבע אז אין הפסקת אש וכל צד יורה בצד האחר תוך שימוש במיטב הנשק והתחמושת שבכליו, וכלפי אותן מטרות. (אתם חושבים שבמלחמה הזאת כל צד צריך לירות באזרחי הצד השני. בסדר. רק תגידו.)
וכשמדברים על הסדר קבע, או שאפשר להגיע אליו מהר או שאפשר להגיע אליו לאט או שאי אפשר להגיע אליו בכלל, אך לפחות מבחינת האינטרס שלנו אין שום טעם לעשות משהו, כלומר "להתקדם", "לבנות אמון" ועוד בלבולי שכל דומים, לפני שמגיעים אליו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש