בתשובה לדורון יערי, 18/08/03 10:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הגישה הזאת עקומה לגמרי, האם לא ייתכן שישנן הוצאות ממשלתיות שפשוט אינן לגיטימיות? לשיטתך, הכל לגיטימי, צריך רק לגייס לובי או להגיע באיזושהיא צורה אל צינור הכסף ואז פשוט להזרים אותו אל מה שנראה ראוי *בעיניך*, אין צורך בשום קריטריון כדי להחליט היכן מתחיל תפקיד המדינה והיכן הוא נגמר, הכל לגיטימי, צריך רק רוב בכנסת. ואם זו צורה נאותה לניהול כספי הציבור אזי אין לך מה להלין על מפלגה כמו ש"ס שתפסה את הצינור והחלה להזרים את הכסף אל מה שנראה ראוי בעיניה. תיאטרון זו תרבות *בעיניך*, לדידי, אם יהיה תיאטרון או לא זה הינו הך. לשיטתך, העובדה שאתה מעוניין בתיאטרון וחושב שזה *חשוב* מצדיקה את לקיחת כספי *בכפיה* והעברתו למימון פעילות התיאטראות השונים. ואם תיאטרון, באיזו זכות תוכל להתנגד למסעדות הגורמה העממיות של דניאל רוגוף? אותך זה לא מעניין? זבש"ך! נא לשלם או שתלך לכלא. לי זו נראית שיטה עקומה לחלוטין, ישנן תחומים שבהם אין הצדקה לפעילות ממשלתית. תיאטרון, ישיבות וכו. הם בוודאי תחומים כאלו. בנוסף על הפגיעה הברורה בכיסם של האזרחים ישנם נזקים אחרים למימון הזה: א. פגיעה בחופש העיסוק. אם ברצוני לפתוח תיאטרון אזי אני עומד בתחרות מול גופים שמקבלים מימון ותמיכה מהמדינה, הם נהנים מיתרון עלי, ביכולתם להרים הפקות יותר מפוארות ולגבות פחות כסף עבור הכרטיסים. לי יהיה הרבה יותר קשה למשוך קהל. מימון ממשלתי של תיאטרון זה מונופול ממשלתי על התיאטרון. ב. פגיעה בחופש הדיבור. מאחר והמימון שמקבלים המתחרים מקנה להם יתרון עלי, יהיה להם קל יותר להעביר את המסר שלהם. ואם ארצה גם אני לקבל מימון כזה אהיה חייב להכפיף את עצמי לפוליטיקאים ואהיה נתון פוטנציאלית ללחץ פוליטי, ישיר או עקיף, שינסה להשפיע על המסרים שלי. ואם זה נראה לא סביר, נסה לחשוב איזה סיכוי היה למוחמד בכרי לקבל מימון לסרט כמו "ג'נין ג'נין" מהמדינה... |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שוב חזרנו לנקודה הראשונה. ש"ס (לפחות חלק מהפעילות שלה) העבירה כסף מהאוצר ישירות לאנשים. זה לא לגיטימי. לעומת זאת פעילות כמו סבסוד גני ילדים או יום לימודים ארוך שפתוחים לכל הן כן לגיטימיות (מהבחינה הכלכלית בלבד), לא נכונות לדעתי אבל לגיטימיות. תאטרון זה תרבות לא רק בעיני אלא בעיני מספיק אנשים כדי להצדיק את זה שכעשירית האחוז מתקציב המדינה יוקדש לו. אני לא מתנגד למסעדות הגורמה העממיות מבחינה עקרונית, אני חושב שהרעיון הזה אינו מעשי מבחינה כלכלית כיוון שלא ניתן להביא מחיר של ארוחת גורמה למחיר של מנת פלאפל ברמת סיבסוד שמתאפשרת בתקציב הקיים. כפי שכבר הראתי לך, אתה משלם על המון המון המון דברים שאתה לא מעוניין בהם, בכפיה בלי ששואלים אותך. האם אתה יכול לחשוב על מודל כלשהו שבו כל אדם ישלם בדיוק על מה שהוא משתמש בו? אני לא. אפשר אולי לאמץ מודל שבו המדינה מספקת את השירותי המינימאליים ביותר וגובה מיסים מינימאליים אבל נכון לעכשיו, למרות שאיפותיו של שר האוצר שלנו, זה לא האופי של המדינה שלנו (ואני לא הייתי רוצה שהוא יהפוך לכזה). לגבי הפגיעה בחופש העיסוק, אני מעדיף מצב שבו כל אדם שיצליח להראות שהוא מסוגל להקים ולקיים תאטרון רפרטוארי שעומד בקריטריונים של איכות ושיש דרישה ציבורית מספיקה לסוג התאטרון שהוא מציע, יוכל לעשות זאת (עם סיוע ממשלתי), מאשר מצב שבו רק מי שיש לו המון המון המון כסף יוכל לעשות זאת. מוחמד בכרי לא היה מקבל תקציב ממשלתי כדי לעשות את ג'נין ג'נין כיוון שאין אינטרס ציבורי ישראלי בסרט כזה. מוחמד בכרי קיבל סיוע כלכלי מגורם כלשהו אחר בעולם שיש לו אינטרס פוליטי בסרט הזה (או שהוא מספיק עשיר כדי לעשת את הסרט הזה על חשבונו). האם לדעתך דובר קוזשווילי היה יכול להרים את חתונה מאוחרת בלי סיוע של הקרן לעידוד סרטי קולנוע? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה היא לא פרקטית אלא מוסרית. לשיטתך, אין שום מגבלה מוסרית להוצאה, הכל שאלה של פופלאריות/מעשיות/גודל התקציב וכו. חשיבה כזאת אפשרית רק אם מתעלמים לחלוטין (ואתה מתעלם) מן הצד השני של ההוצאה והוא העובדה שכל כספי המדינה הם כספיהם של האזרחים ולקיחת הכסף הזה היא פגיעה ברורה בחירותם. אתה בעצם אומר ש"ככה זה", המדינה מוציאה כסף על כל מיני דברים ואני רק נהנה מחלקם וזה כביכול טיבה של הדמוקרטיה. צורת המחשבה הזאת נכונה רק אם אתה גורס שדמוקרטיה זה "הרוב קובע" ואין טעות גדולה מזאת. הרוב קובע בהצבעה לכנסת אבל לכנסת לא צריך להיות מנדט אינסופי לחקיקה, הרוב יכול לחשוב ש"תיאטרון זה חשוב" אבל אין זה אומר שהתיאטרון מהווה צורך חיוני שמצדיק את הכפיה הכרוכה במימונו. המדינה לא קיימת כדי לרכז תשלומים מהאזרחים ל"כל מיני פעילויות". המדינה קיימת כדי לקיים תשתית של חיים חופשיים ולהגן על חייהם וחירותם של האזרחים. אזרחי המדינה הם קבוצה של אנשים בעלי דעות שונות תרבויות שונות, דתות שונות, העדפות תזונה שונות וכו. אין סיכוי רב להגיע לקונצנזוס בנושאים האלו, התרבות שלי תמיד תהיה שונה משלך ולכן אין לך זכות לכפות עלי לשלם עבור מימונה בדיוק כמו שלי אין זכות לכפות עליך לממן לי את הסושי. דמותה התרבותית של המדינה איננה צריכה להיות נתונה בידי הממשלה כדי שהיא "תעצב אותה", זו גישה פטרנליסטית וסופה תמיד - קיפוח (אמיתי או מדומה) דמותה התרבותית של המדינה היא סך הכל של הפעילות התרבותית של אזרחיה ואם חשקה נפשך להשפיע עליה, עשה זאת בכספך, לא בכספי. אמרת "לגבי הפגיעה בחופש העיסוק, אני מעדיף מצב שבו כל אדם שיצליח להראות שהוא מסוגל להקים ולקיים תאטרון רפרטוארי שעומד בקריטריונים של איכות ושיש דרישה ציבורית מספיקה לסוג התאטרון שהוא מציע, יוכל לעשות זאת (עם סיוע ממשלתי), מאשר מצב שבו רק מי שיש לו המון המון המון כסף יוכל לעשות זאת." קודם כל, התעלמת בעצם מהפגיעה בחופש העיסוק. המימון הממשלתי פוגע כלכלית וכללית בכל המתחרים של התיאטראות הממומנים. הברירה היחידה שנותרת להם היא לפנות גם הם למימון כזה. ומי שלא קיבל? אז גם דפקת את האזרחים שלא מעוניינים בתיאטרון בכלל וגם דפקת אזרחים שמאוד מעוניינים בתיאטרון אבל לא נמצאו ראויים. אין שום דרך להגדיר קריטריונים באמת הוגנים ל"מהי איכות" זה עניין נזיל ביותר שאפילו שוחרי התיאטרון בתור תת קבוצה של החברה הישראלית לא יהיו מסוגלים להסכים עליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלוקת התקציב היא בעיקר פונקציה של הדרישה הציבורית, בהחלט כן. בוא ניקח לדוגמא נושא אחר, אם להרבה אנשים יש מכוניות והפקקים מפריעים להם הממשלה תחפש פתרונות לבעיה (למרות שלאנשים שאין להם מכוניות ומגיעים לכל מקום על אפניים בהחלט לא מדובר בבעיה משמעותית). אפשר לסלול יותר כבישים שישולמו גם מהכסף של אנשים שאין להם מכונית ונוסעים לכל מקום ברכבת או באופניים. האם זה מוסרי לקחת מחסרי המכוניות לטובת בעלי המכוניות? פתרון אחר יכול להיות הגדלת תשתיות הרכבת על חשבון אנשים שלא צריכים אותה, אנשים שלא יכולים להשתמש בה כי הם גרים באילת ותחנת הרכבת הקרובה ביותר נמצאת בבאר שבע ואפילו נהגי מוניות שהקמת רכבת תפגע בפרנסתם (פגיעה בחופש העיסוק, לא?). האם זה מוסרי? כל פתרון שתמצא להקלה כלשהי על בעיות תחבורה תמומן מכספי כל האזרחים, תעזור רק לחלקם ובהרבה מקרים גם תפגע באחרים. ולכן לשיטתך כל נסיון של הממשלה להקל על בעיית הפקקים הוא לא מוסרי ואסור להקדיש תקציב ממשלתי לפתרון הבעיה. בפועל המדינה תטפל בבעיות תחבורה ואם לא תעשה זאת תמעל בתפקידה. בצורה דומה אם להרבה אנשים יש צורך בשירותי דת יוקמו גופים כמו רבנות שיתנו שירותי דת למרות שיש אנשים שלא משתמשים בהם. אם הרבה אנשים חושבים שילדים זה שמחה אז המדינה תממן טיפולי הפריה למרות שיש אנשים שלא אוהבים ילדים. אם יש הרבה אנשים שחושבים שטבע זה חשוב אז המדינה תחזיק שמורות טבע למרות שישנם אנשים שלא יודעים איך ניראית שמורת טבע (למה ששוחרי הטבע לא ירכשו בכספם את הקרקעות ויממנו את תחזוקת השמורות ממכירת כרטיסים, יותר מזה, אם אני ארצה מחר לגבות מאשנים כסף תמורת ביקור בחצר הבית הפרטי שלי אני אאלץ להתחרות בשמורות מסובסדות, פגיעה בחופש העיסוק שלי פעמיים, גם לוקחים ממני כסף בשביל לממן שמורות וגם חושפים אותי לתחרות לא הוגנת). אם יש הרבה אנשים שרוצים תאטרון ותאטרון רפרטוארי לא יכול לקיים עצמו כלכלית בישראל אז המדינה תסבסד תאטראות. אתה טוען שזה לא מוסרי, אני טוען שכל עוד נשמרת פרופורציה סבירה ואין שחיתות בנושא, זהו בעצם תיפקוד תקין של מדינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרת: "חלוקת התקציב היא בעיקר פונקציה של הדרישה הציבורית" ראשית, המציאות מראה שאין שום קשר בין הדרישה הציבורית לבין הפעילויות שהממשלה לוקחת על עצמה. המימון הנרחב למוסדות דת, למשל, נעשה בניגוד לדעתם של רוב האזרחים וזאת משום שעל עניינים מסוג זה לעולם אין מפילים ממשלה, והציבור הרחב כמעט לעולם איננו בוחר על פי אג'נדות כאלו. מי שלא מצליח להאגד בצורה פוליטית לא יכול להביא לשינוי, היחידים שיכולים להתאגד הם הקבצות הברורות והקטנות כמו הדתיים. קבוצות אמורפיות כמו "ציבור הנהגים" או "חובבי המוסיקה" לעולם לא יצליחו לצבור כוח פוליטי למרות שכוחם האלקטורלי גדול. אז גם אם אסכים איתך (ואני לא) שהקריטריון היחידי הוא "הרוב קובע", הלכה למעשה אין שום דרך שבה פעילות הממשלה באמת תיצג את האינטרסים האמתיים של כל הציבור. הגישה שלך היא מתכון בטוח להביא למצב העגום שבו אנו נמצאים. תקציב המדינה צריך להיות שמור למטרות מאוד מוגבלות, אחרת, ישתלטו עליו מייד קבוצות האינטרסים הקטנות ויפנו את הכספים למטרות שלהן. על חשבונינו. שאלת "האם זה מוסרי לקחת מחסרי המכוניות לטובת בעלי המכוניות?" לא, זה לא מוסרי. גם אם תפקיד המדינה הוא אכן לבנות כבישים (ואני לא בטוח בכך בכלל) יהיה הרבה יותר צודק ומוסרי לגבות את הכספים מהנהנים הישירים. למשל: 1. מיסוי מיוחד על מכוניות. 2. מיסוי מיוחד על דלק. 3. מיסוי מיוחד על בתי עסק שמתפרנסים מהכביש (תחנות דלק, מסעדות וכו) 4. כבישי אגרה. לגבי סעיף אחד ושתיים, מדינת ישראל גובה מיסים גבוהים מאוד על מכוניות ודלק, למרבה הצער הכסף הזה לא שמור למטרות של פיתוח תשתיות תחבורה אלא לתקציב השוטף. התוצאה, 600 הרוגים בשנה בתאונות דרכים. ועוד אמרת "פתרון אחר יכול להיות הגדלת תשתיות הרכבת על חשבון אנשים שלא צריכים אותה, אנשים שלא יכולים להשתמש בה כי הם גרים באילת ותחנת הרכבת הקרובה ביותר נמצאת בבאר שבע ואפילו נהגי מוניות שהקמת רכבת תפגע בפרנסתם (פגיעה בחופש העיסוק, לא?). האם זה מוסרי?" לא ממש, אין הצדקה לבניית רכבת על חשבון הממשלה, כל מה שעל הממשלה לעשות זה להפסיק להפריע ליוזמה החופשית לטפל בעניין. ישראל היא מדינה קטנה ושטוחה, אידיאלית לרכבת אבל יזמים שניסו לבנות רכבות בארץ נתקלו בהתנגדות של הממשלה. רכבת יכולה להיות עסק רווחי למדי (ואם דאגה לשכבות החלשות היא בראש מעינינו ניתן להתנות את מתן הזכיון בהנחות מיוחדות למעוטי האמצעים). ועוד אמרת: "בפועל המדינה תטפל בבעיות תחבורה ואם לא תעשה זאת תמעל בתפקידה." המדינה כבר מועלת בתפקידה יותר מחמישים שנה. את מיליארדי השקלים שנלקחים מאיתנו כל שנה כמיסים על מכוניות ודלק אנחנו לא רואים בחזרה. לא על הכבישים ולא בצורה של רכבת. אדלג על שאר הדוגמאות שלא נהנות אפילו מתירוץ קלוש של "תשתית לאומית" וכו. לסיום אמרת "אתה טוען שזה לא מוסרי, אני טוען שכל עוד נשמרת פרופורציה סבירה ואין שחיתות בנושא, זהו בעצם תיפקוד תקין של מדינה" א. מהי "פורפורציה סבירה"? מי קובע אותה? מהם הקריטריונים? ב. המצב הנוכחי הוא שיש שחיתות, מה גורם לך לחשוב שהיא תפסיק או שבכלל ניתן לקיים מנגנונים ממשלתיים בלי שחיתות? הרי גם בנושאים החיוניים שהם בגדר קונצנזוס להוצאה ממשלתית, הבזבוז עצום והאינטרסים של כלל האזרחים נרמסים. מה גורם לך לחשוב שזה לא יהיה עוד יותר גרוע בנושאים הפחות חיונים כמו תיאטרון ודת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, לא ניראה לי שנצליח להגיע להסכמה. דעתי היא שלממשלה יש תפקיד חשוב בהשפעה על אופי המדינה על פי החלטת הרוב תוך התחשבות בדעת המיעוט וללא פגיעה הזכויות הבסיסיות שלו, ולכן הקצאת תקציב תרבות היא בהחלט לגיטימית. בעניין הקמת תשתיות לאומיות ע"י משקיעים פרטיים, א. גם כשנותנים למפעיל פרטי לסלול כביש או להפעיל קו רכבת זה עולה כסף למדינה (למשל כביש 6). ב. אני מעדיף שאת ההחלטות בנושאים הללו יעשו אנשים שהאינטרס הציבורי עומד לנגד עיניהם (לפחות במידה מסויימת) ולא רק האינטרס הכלכלי הפרטי שלהם. ולשאלתך, פרופורציה סבירה פירושה שיש התאמה בין גודל התקציב לצורך בו ומספר הנהנים ממנו. לגבי שחיתויות התאטרון הגדולות, אני עדיין מחכה לחשיפתן (בניגוד לשחיתויות בנושאי דת כמו ישיבות שמקבלות תקציבים עבור אנשים שלא חיים בארץ, מינויים פיקטיביים לרבני שכונות וכו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי? איפה? איך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי על כך בספרו של עזרה זהר ''בצבת המשטר'' אני צריך לבדוק שוב את הפרטים המדויקים. מדובר בחברה צרפתית שהציעה לממשלת ישראל לבנות רכבת תחתית בתל-אביב, תמורת הזיכיון. הממשלה דחתה את ההצעה כדי ''לא להסתבך עם אגד''... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"התרבות שלי תמיד תהיה שונה משלך ולכן אין לך זכות לכפות עלי לשלם עבור מימונה בדיוק כמו שלי אין זכות לכפות עליך לממן לי את הסושי." האם לא ניתן לומר אותו דבר על חינוך? האם אני יכול לומר שהמדינה לוקחת ממני כסף כדי לכפות על ילדי חינוך שאינני מאמין בו ואינני מקבל אותו? נניח שאני בודהיסט /אנתרופוסוף/ פוסט-ציוני/ צמחוני או כל דבר אחר, מדוע יש למדינה זכות לקחת את כספי היקר כדי לכפות על ילדי חינוך שאינו מקובל עלי ושלטעמי יגרום להם רק נזק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומי אמר שיש למדינה זכות לכפות עליך צורת חינוך זו או אחרת? בעיני, חינוך הוא כן דבר שראוי למימון ממשלתי גם משום שלא ניתן לקיים חברה דמוקרטית של אנאלפבתים וגם משום שחינוך הוא באופן ברור דבר המצוי בקונצנזוס, כל הורה מעוניין להעניק חינוך לילדיו. לכן רצוי וראוי לממן את החינוך אבל אין שום צורך שהמדינה תהיה זו שתפעיל את בתי הספר. ניתן לקיים את המערכת באמצעות שוברים הניתנים להורים. ההורים יוכלו לבחור את בית הספר הנראה להם מתאים ולהעביר לו את השובר. בית הספר בתורו, יוכל להעביר את השוברים ולקבל תמורתם כסף. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |