בתשובה לדורון הגלילי, 12/08/03 8:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה מתעלם לחלוטין מן הטיעון: "בהירות" ממציאה מתוכה "ספרותיות"? ומה, אם כן, על ג'יימס ג'ויס? סמואל בקט? דוד אבידן? אשר שכטר? מה על דרידה? הבחור אינו מבין דבר וחצי-דבר, אני משער, בספרות (להערכתך)? מה על פאונד - הקאנטוס שלו אינם נחשבים כ"ספרות"? ומה עדיף על רשימת הבלתי-ספרותיים הללו? ספרו האחרון, הבהיר מדיי, של שי מזרחי? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אינני מתעלם מהטיעון. בתגובה 163133 ציינתי במפורש כי היותו של הטקסט קריא מהווה תנאי הכרחי, אך בהחלט לא מספיק. מטענתך (המשתמעת) כי ככל שהטקסט סתום יותר כך הוא נעלה יותר, והדוגמאות אותן הבאת, עולה כי כתיבתם של ג'יימס ג'ויס, סמואל בקט ודוד אבידן (לגבי אשר שכטר אנחנו כנראה מסכימים) היא בלתי מובנת. נדמה לי שימצא מי שיחלוק על הנחה זאת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שלא. אין פה עניין של ההעדפה, אלא שיפוט של כל טקסט לגופו. "קריאוּת" או "בהירות" אינן משחקות פה קלף. התכוונתי להפריך את הערתו הקנטרנית של גרשון גירון באשר לטקסט של אשר שכטר כאילו גירון "יגאול" את שכטר מ"אילמותו העילגת" לכאורה בשעה שהעילג מביניהם, נדמה לי, איננו שכטר, ואם בשכטר עסקינן - אין בהירות גדולה מבהירותו הטקסטואלית - לקרוא את שיריו או המניפסט הרי זה לגעת בשפה עצמה ולהתרפק עליה במובנים אחרים לחלוטין. ובנשימה אחת עם דברים אלה ניתן לומר שהבהירות או הברירות (ככזאת) היא טקס ממלכתי של השפה, טקס שמורגלים בו תלמידיממלכתיים כגירון, טקס שלא מעיד על דבר למעט על סדר עניינים מוגדר ומשעמם. ניתן להעביר מסרים ואותות גם בלי טקסיות חגיגית של תחביר ודקדוק; לזה, כמדומני, קוראים ספרות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גדול! הייתי אפילו אומר שהוא נוהג בבהירות מופרזת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כי בעט בופרז, לטעבי. שכטר דואג באיפוק רב בכל אשר דוגע לביליב בהד הוא בשתבש. את זה אי אפשר לקחת בבדו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות לפי מספר ההברות הממוצע למילה בשיר המפורסם של מר שכטר, האיפוק אכן ניכר לעין. עולה עליו במובן זה רק משה אופיר, בשיר המצוטט מיד אחריו1 ________________ 1- http://www.okapi.co.il/august2003/index.html, דבר המערכת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
whatever. זכותך לאהוב או לא לאהוב את אשר שכטר או אפילו להתעלם לחלוטין. אני לא מתכוון להמשיך את הדיון הזה, שתופש כיוונים משמימים כשלעצמו, אלא לסיים אותו בטון מתנמך ועצוב לאור הזכרת הפרודיה של אופיר שמצוטטת בדבר המערכת של אוקפי, שאינה אלא פרודיה על עצמה ועל פארודיקונים שאינם יודעים לכתוב פרודיות. טקסט עצוב כתב אופיר, עצוב יותר מאשר מצחיק, שהרי יכולנו לנחש את השורה האחרונה כבר מן הראשונה. בדיחה על הצליליות של זך, בדיחה על התוכן של זך. מאוד מצחיק. ה"פרודיה" של אופיר למשל, היא דוגמא מעולה לטקס-טקסטואלי המעז להתעטף בשם "פרודיה" (ובכך להכתיב מראש את מטרותיו) בשעה שהוא מציית לכל חוקי הבהירות האפשריים. (לא קראתי את ספרו של משה אופיר (עם עובד) ולפיכך דברי אינם מתייחסים ולו לרגע לספר עצמו, אלא רק ל"פרודיה" המצוטטת בדבר המערכת כתב העת אוקפי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"טקס-טקסטואלי המעז להתעטף בשם "פרודיה"" - אם זכרוני אינו מטעה אותי, הטקס הטקסטואלי2 שאנחנו מדברים עליו לא העז להתעטף בכלום, זאת מערכת "אוקפי" שעטפה אותו בשם פרודיה. אני גם מבין מהודעתך שלדעתך טקס טקסטואלי2 ש"מציית לכל חוקי הבהירות האפשריים" אינו רשאי להיקרא פרודיה. מעניין. על כמה חוקים צריך לעבור כדי שיהיה מותר לשאת את התואר הנכסף הזה? לא לגמרי הבנתי גם את טענתך בעניין ה"פרודיה על עצמה ועל פארודיקונים שאינם יודעים לכתוב פרודיות" שכן היא נשמעת לי בעלת סתירה פנימית, אבל אולי זוהי חריגה מכוונת מכללי הטקס הטקסטואלי2 מצידך, שנועדה להכניס גוון פרודי להודעתך. אם כך הוא, הצלחת. _______________ 1- אלא אם כן תאות להמשיך את הדיון המשמים הזה. 2- הביטוי הזה עצמו כל כך לא טקסי-טקסטואלי שאינני מבין אותו כלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אין טעם בהמשך הויכוח. אנו טוחנים מים. עם זאת, באשר ל''טקסים טקסטואליים''... נדמה לי שאין הסבר נוסף, ובעצם - יש אינספור דוגמאות. נסה להבין את משמעות המלה 'טקס' ולהשליך אותה לעולם הטקסט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך קריאת הספר של משה אופיר - אכן מדובר בפארודיה. לא על אשר שכטר, כמובן. זו פארודיה על כוונות ויומרות המתלוות למעשה הכתיבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי את צודקת, אבל אנחנו לא מדברים על הספר אלא על השיר שצוטט במאמר המערכת, וביתר פירוט על השאלה אם מותר לשיר הזה לעטוף את עצמו בתואר "פרודיה", אם הוא אכן עשה את זה, ואם הטקס-הטקסטואלי נשבר מספיק פעמים כדי להצדיק פעולה כזאת, בין אם ננקטה ובין אם לאו. *עכשיו*, מר אלמוני, אפשר באמת להאשים אותי בקטנוניות. ברקת תמיד מוציאה ממני את היצרים הכי חייתייים שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תירגע: א. כואב לי הראש. ב. התכוונתי לומר שהשיר הוא פארודיה, וזאת על סמך קריאתו בתוך הקונטקסט של הספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסדר, אני לא מתווכח (עם שתי הנקודות שלך), אני רק חוזר ומציין שלא זאת היתה הנקודה עבורה ביקשתי הבהרות ממר ליכטש (אפילו אני הבנתי את שירו של מר אופיר כפרודיה). אבל זהו ויכוח עקר, ואני פורש ממנו בקריצה לאליהו. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |