 |
|
 |
||
|
||||
 |
אגב, ארז, מה משמעות הכינוי החדש שעטית, ולאיזה צורך בחרת פתאום להופיע בצורה חדשה ? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סלבור הארדין (Hardin, Salvor) הוא ה"בחור" שארז ציטט. "Violence is the last refuge of the incompetent." האמת שזה אפילו לא בחור. זו איזו דמות מספרי המוסד של אסימוב. (היה ראש העיר הראשון של Terminus או משהו כזה).
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"איזו דמות מספרי המוסד של אסימוב". ככה אתה מגדיר את הדמות הפיקחית ביותר בכל סיפרות המד"ב? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הדמות הפיקחית ביותר? לא הגזמנו? אתה נשמע נחרץ וצודק בעניין זה. כנראה שהוא צדק כשהוא אמר: "Nothing has to be true, but everything has to sound true." אני אישית מעדיף את תובנותיו ודמותו של LETO השני מ-God emperor of dune. כן, כן, אני יודע, הוא היה דיקטטור אכזר שהתעלל באנושות במשך מאות שנים (מה כבר אפשר לצפות מאיזו תולעת). אבל על טעם ועל ריח... When I set out to lead humanity along my Golden Path I promised a lesson their bones would remember. I know a profound pattern humans deny with words even while their actions affirm it. They say they seek security and quiet, conditions they call peace. Even as they speak, they create seeds of turmoil and violence.
-Leto II, The God Emperor |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה עם פססטפוק, מגונן הפק? (אני מקווה שהאיות נכון). באחד מספריו הלא-בדיוניים מקונן ניבן על הקושי שבכתיבה על גיבור שבהגדרה אמור להיות חכם בהרבה (מאד) מן הסופר שכותב עליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן שקינתו זו עצמה היא בעצם שחצנות אלגנטית במיוחד... ובלי קשר - בסיפור אחר שלו בן דמותו של הסופר נבחר בניסוי של חייזרים כאחד מאלף האנשים האינטליגנטיים ביותר על הפלנטה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(הספר שעליו מדובר הוא "N-space"; סתם, אם מישהו מוכרח לדעת). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הארדין, הדמות הפקחית ביותר בכל ספרות המד"ב!? איפה צ'רלי גורדון (בשיאו)? איפה שֶבֶק? ג'יימס קידר? צ'אד מוליגאן? אוסטין טריין? ג'ו המוטנט? לורנס פריצ'רד ווטרהאוס? בחייך, אפילו בתוך סדרת המוסד עצמה, הארדין לא נראה לי כמו הדמות הפקחית ביותר... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארז לא מסוגל לסייג קביעות. כל דבר אצלו זה "הכי". אכפת לך לפרט לגבי הדמויות שציינת? צ'רלי גורדון הוא מ"פרחים לעכבר לבן", אבל את האחרים לא זיהיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צ'ארלי גורדן – פרחים לאלג'רנון (פרחים לעכבר לבן!?), מאת דניאל קייס (קייז?). מפגר שעבר ניתוח ניסיוני והפך לגאון-על. שבק – The Dispossessed מאת אורסולה ק. לה-גווין. האיש שהמציא את המכשיר המאפשר תקשורת מיידית ללא תלות במרחק (ansible). המכשיר, אגב, נקרא כך כמעט בכל ספרות המד"ב שפורסמה לאחר ספר זה. ג'יימס קידר – Microcosmic God מאת תאודור סטורג'און. האיש שהמציא כל מה שהחליט שהוא רוצה להמציא, וכשלא היה לו זמן לכל זה, המציא מי שימציא עבורו. צ'אד מוליגאן – Stand On Zanzibar מאת ג'ון בראנר. סוציולוג ציני שמבין באמת את נפש האדם, ורע לו עם זה. תורגם לאחרונה לעברית, שומר נפשו ירחק מהתרגום (פרטים אצל ניר יניב). אוסטין טריין – The Sheep Look Up מאת אותו בראנר לעיל. מנהיג "מרד הירוקים". ג'ו המוטאנט – "עיר" מאת קליפורד סימאק. מוטאנט, כפי שמרמז שמו, שלא הזדקן וליווה את המין האנושי לאורך הדורות. לורנס פריצ'רד ווטרהאוס – "קריפטונומיקון" מאת ניל סטיבנסון. סחבק של אלן טיורינג; האיש שפענח הודעות מוצפנות בראשו עוד לפני שידע קריפטולוגיה מהי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |