בתשובה למיץ פטל, 08/02/01 18:42
 |
|
 |
||
|
||||
 |
היא גם לא מנסה לערער. היא מבקרת באופן שמראה את תרומת האינדיבידאואל ביחס לתרומת הכלל בנוגע לנושא, ואת רמת התרומה והשפעתה על שניהם. כשאמרתי ששאלתי לגיטימית גם לשתיים מהדוגמאות שנתת, לא התכוונתי לנשים, משום שהן לא מחוייבות לשירות מילואים, שלא מכח השפעתן (הן יכולות להתנדב, אבל על גברים, השירות הוא חובה). העניין תקף גם לגבי אנשים שכושרם הבריאותי ירוד. חרדים? יכולים לשרת בצבא, ומוזמנים לעשות זאת מבחינתי. בדרכי עורמה והשתמטות הם בוחרים שלא לעשות כך. אתה יכול להתעקש ולטעון ש"תורתם אמונתם". אז תורתי לשבת מול הטלוויזיה ולאכול פיצה כל היום (פטור, אני לא אקבל בגלל זה בלשכת הגיוס). ערביי ישראל? יכולים להתנדב ולשרת בצה"ל. סיבות רבות כגון בעיות כלכליות קשות וניגוד אינטרסים אתניים הן שמונעות התנדבות ברב המקרים. לא ניתן להתעלם מבעיית המיעוט הזה, בכל הנוגע לגיוס לצבא. הוא סובב בעיות רבות, ועל כך אפשר לדון במאמר שלם. אם כך, תפקידה בכח היה חריזה מאולצת. עצם היות המשפט "..מתחרז עם חובשת" ממחיש את קבלת האילוץ, והדגשת ההומור שבו. ולגבי המשקל, ראוי לציין כי השיר נכתב בהשראת סגנון כתיבת ימי הביניים של ישראל הקדומה, בה כל משפט מורכב מ - דלת / וסוגר. ידוע כי המשקל בסגנון זה, בהתייחס לעקביותו, מצוי ברב המקרים רק בשני משפטים זוגיים עוקבים, כשבמשפט האחרון בשיר יוצא המשקל מתבניתו, ולעתים גם החריזה. כמו בשיר העילאי שלפניך, היה פופולרי לסיים שירים אלו בסימן שאלה (לרב, כהבעת תקווה או שאלה לה'). |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |