בתשובה לנגה אדמון, 12/07/03 20:28
 |
|
 |
||
|
||||
 |
פתאום שמתי לב ששמרתי את התגובה הזו שלך בבוק-מרקס, אז יתכן שכבר הגיבו על זה (או אולי בכלל שינית את דעתך). מהמעט שקראתי, וכתבתי על זה בכל מני הזדמנויות באייל (למשל, בדיון 1133 בו ניסיתי לעמת בין התפיסה הדתית לבין מה שיש למדע לאמר בנושא המוח), אני יכול להשתומם על הקביעה שלך "אני חייבת להניח קיום רציונל במנותק מהרגש". הרבה ניסו לנתק את המחשבה, המוסר או הרציונליות האנושית ממערכת הרגשות שאנחנו חווים. אאל"ט, שפינוזה טען משהו כמו אם רק נבין בצורה רציונלית את הרגשות שלנו, הן תעלמנה ולא תפרענה לתהליך הרציונלי "הטהור". גם קאנט כתב על השאיפה לנתק בין המוסר לרגש, במובן שהרגשות הגופניים לא משפיעים על ההחלטה המוסרית. אני לא אומר שלרציו אין משמעות, ואחת ממתנות האל (סתאאם) היא היכולת האנושית להוסיף שיכבה רציונלית על פעילות הגוף, שמטבטאת בין השאר בתחושות ורגשות. כמה וכמה פעמים הפניתי לספריו של הניורולוג אנתוניו דמסיו, בהם הוא כותב על סמך מחקר וטיפולים בפגועי מוח שונים, על הקשר האימננטי בין רגש ושכל. המקרה הקלאסי הוא של פינחס גייג', מנהל עבודה של פועלי רכבת. כתוצאה מתאונהף מטיל ברזל חדר לראשו, מכיוון הלסת ועד לחלק הקדמי של הראש. הוא נשאר בחיים, ואפילו אחרי שבועות מספר שב לעבודה. היינו, הוא לא איבד את כושרו המקצועי, הוא לא איבד את יכולת הדיבור והכתיבה, את היכולת המתמטית, או במילים אחרות, הרציו שלו כמעט ולא נפגע. אולם, כשריו החברתיים נפגעו ללא תקנה. מאדם נעים הליכות הוא הפך רע סבר, חסר נימוס, חסר כושר לקבלת החלטות, לגבי עצמו ולגבי פועליו. לאחר שמן מה הוא עזב את עבודתו בהנחת פסי רכבת, נע ונד ביבשת אמריקה, מחיף עבודות, ובסוף נפטר בסן פרנציסקו. בקיצור, דמסיו מראה שפעילות תקינה של המערכות הלימביות, הדורסולטרליות וכיוב' שבמוח, המערכות שאחראיות על התפקוד הרגשי שלנו, היא קריטית ו ה כ ר ח י ת לפעילות רציונלית. יותר מזה, הוא טוען שסופו של כל משפט והחלטה מוסרית או רציונלית, יושב הרגש. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כתבתי ''אני חייבת להניח קיום רציונל במנותק מהרגש'', ולא במקרה בחרתי בניסוח הזה ולא - למשל - ב''קיים רציונל במנותק מהרגש''. כמובן שאני לא יכולה לקבוע דבר כזה, הרי אין לי אפשרות לדעת כמה אני מושפעת מרגש. המשפט שכתבתי, לעומת זאת, מסביר שבחרתי לחיות לפי הנחה מסויימת, גם אם אני (לצורך הדיון) מודעת להשפעת הרגש על הרציונל. הרי אם אנהל את חיי מתוך התפיסה שהרגש משפיע על הרציונל, לא אוכל לסמוך על הרציונל שלי בשום דבר. לעומת זאת, אם אנהל את חיי מתוך ההנחה ההפוכה, אוכל להונות את עצמי להאמין באמיתותם של הדברים שמספר לי הרציונל שלי. נדמה לי שאני מצליחה לא רע להוציא לגמרי רגש מהמשוואה (בין אם בשל היעדרותו מתהליך קבלת ההחלטות שלי, אם בשל נוכחותו וההכרח לנטרל אותו בשל כך). זה מאפשר לי לשקול דברים כמו, למשל, מוות, בצורה מאוד שכלתנית. נדמה לי שלו הייתי נותנת לרגש להשפיע על התהליך האנליטי שלי במקרה הנ''ל, הייתי בלי ספק משכנעת את עצמי בקיומה של איזושהיא וריאציה של חיים-לאחר-המוות, כדי להרגיע את הרגש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הונאה עצמית איננה אקט רציונלי, שכן היא מתעלמת מהמציאות. עצם המחשבה שאת באמת מסוגלת ''לנטרל'' את הרגשות שלך כשאת שוקלת שיקולים ''רציונליים'' איננה רציונלית, כי, כפי שאת אומרת ''אין לי אפשרות לדעת כמה אני מושפעת מרגש''. אם תנהלי את חייך ''מתוך התפיסה שהרגש משפיע על הרציונל'' תהיי (אולי - לא כולם מצליחים) מסוגלת לבחון בצורה עמוקה יותר את תהליכי החשיבה שלך עצמך ולפיכך להגיע לתוצאות ''רציונליות'' יותר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |