 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבאתי נתונים לשנה אחת כדי שתראה דוגמה (לדעתי מספיק דוגמה אחת כדי לנפץ את התיאוריה שלך), אבל אם זה לא מספיק, אפשר כמובן ללכת עוד שנה אחורה, ע"י גרף נוסף: שם רואים בחתך יפה לאורך כל העשירונים כמעט עליה של 10-20 אחוזים. הסיבה שאני דבק בהשוואת הנטו ולא הברוטו כמו סבירסקי היא בדיוק בשל אופן חלוקת נטל המיסים ותשלומי ההעברה במדינה. דיבורים על הברוטו יוצרים תמונה שאינה משקפת את המציאות, מאחר והברוטו של השכבות הנמוכות הוא כמעט הנטו שלהן, ואילו בשכבות הגבוהות הברוטו גדול ב -50% ויותר מהנטו. שים לב שעיקר מאמרו של סבירסקי מדבר על הפערים הגדלים בין העשירונים, ואני מסכים בכל לב שיש לנו בעיה רצינית כאן, הנובעת משחיתות מערכתית ציבורית. אבל בשום אופן אין בעיה עם הקביעה שצמיחה טובה לכל השכבות, וכולן נהנות ממנה ברמה כזו או אחרת. גם העובדה שלא תמיד תהיה צמיחה, מצערת ככל שתהיה, לא רלוונטית לקביעה זו. בכלל, הצמדותך למאמרו של סבירסקי יוצר כמעט דו שיח של חרשים ביננו, מאחר ואני מדבר רק על פירות הצמיחה ובקרב כל השכבות, ואתה שם את הדגש יותר על הפער הגדל ביניהן. אם אסכם שוב: סבירסקי צודק מבחינת הצבעתו על הגדלת הפער (גם בשנות צמיחה), אולם אינו סותר את העובדה שהצמיחה מיטיבה עם כל השכבות. לגבי המסקנות האופרטיביות: יש לעודד צמיחה בכל דרך, כי מיתון או אפילו האטה בצמיחה יפגעו בכולם, ולכן יש לפנות כמה שיותר כסף (מהמנגנון הציבורי ותשלומי ההעברה) כדי להשקיע במגזר היצרני הפרטי, שהוא זה שמושך את המשק כלפי מעלה. השיטה הזו היא היחידה שלא קורסת באומות החזקות כלכלית בעולם (ארה"ב, יפן, הונג קונג ושות'), והגיע גם זמנה של ישראל. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |