בתשובה לדובי קננגיסר, 24/07/03 10:41
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני יכול להעיד שהייתה לכהנא הצלחה יפה אצל חלק מבני עיירות הפיתוח. עם זאת, אותם לובשי החולצות הצהובות שאגרוף מעטר אותן, ואשר הסתובבו בשכונתי, לא היו מן השמנא וסלתא של העיירה. היו אלה נרקומנים ומובטלים כרוניים, שעבורם הגעתו של כהנא לעצרת הייתה אקשן אמיתי, שנערכים אליו ימים לפני ומדברים עליו ימים אחרי. כמי ששיחק עם החבר'ה האלה מדי פעם כדורגל, אני יכול להעיד שבעקבות השתתפותם בעצרת שלו הם היו נטענים תחושת משמעות ושליחות שאותה, כמי שחיו בשוליה הזנוחים של החברה, לא הכירו. דומני שהיה זה פנחס שדה שאמר כי הקבצן צריך כלב, כדי שגם לו יהיה במי לבעוט. כהנא ב"יום השנאה" שערך להם נתן להם במתנה כלב ערבי. כהנא ידע להצית את דמיונם במילים, אך גם במעשי גבורה כגון זה: ב-1984 התאספו 30 אלף תושבי אום אל פאחם והאיזור, כדי לחסום את דרכו של ח"כ כהנא שהתכוון להפגין בתוך כפרם. כהנא הודיע כי מאחר ובבחירות האחרונות הסתבר כי כמה מתושבי הכפר הצביעו עבורו, הוא בא להציע לערבים לעזוב את המדינה. אלף שוטרים נדרשו לאירוע, עימות אלים, יידויי אבנים על תומכי כהנא, עשרות מתושבי אום אל פאחם נפצעו. כהנא נעצר ופונה משם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפי איך שאתה מתאר את זה נראה שכהנא גם סיפק לערביי אום אל פאחם כלב1 לבעוט בו - הוא עצמו. 1 להבדיל מסיפור העכברושים, אינני משווה את כהנא לכלב, אלא את ההתיחסות של תושבי אום אל פאחם אליו להתיחסות של קבצן לכלב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במובן עמוק דבריך נכונים. אין הרבה אנשים שיכולים בקלות לאסוף עשרות אלפים מתושבי אום אל פאחם ולהכניס אותם לאקסטזה של התלהמות. כהנא והשייח ראאד סאלח הם אולי היחידים. צירוף של כריזמה לוהטת ורטוריקה הפונה אל הצד הקמאי שבנפש, רטוריקה שמושגיה הבסיסיים הם שבט ודם, דת בשירות הפוליטיקה, פחד ושנאה. כן, הימין הקיצוני ספג מהלומה קשה עם מותו. לכהנא הייתה הכריזמה שנעדרה אצל יורשיו (קליינר?:) אגב, דומני שחבירת הליכוד לעבודה, כדי להוציא את תנועתו מחוץ למשחק הפוליטי, נעשתה בהתלהבות גדולה על רקע התיקו "הנצחי" שהיה בשנות שמיר בין הגושים. תיקו שבו כל מנדט היה קריטי, ועם הרב כהנא כאאוטסיידר מקצועי, גוש הימין לא ידע אף פעם איפה הוא עומד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יום עצמאות בעיר הקודש -------------------- אחרי שכל השאר הלכו למסיבות שלא היה לנו מה לחפש בהן ירדנו העירה, היית כל-כך יפה, זרקת אבן על חתול. אנשים רמי קול צהובי חולצה שחורי אגרוף שרו אהבה לעמם ולארצם, אנחנו נלווינו אליהם. בחצות הסירו השוטרים את המחסומים מהכביש הראשי, עיר של סינדרלות, אמרת. הסוף היה כפי שרק יכול היה להיות: אני לגמתי אייריש קרים, אתה לעסת פרוסות ש/ל חזיר וגבינה ואני אומרת יכולתי אז לתת לך למרות הכל ולמרות החתול. (לאה פילובסקי) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |