רציונליות מטרפת

האימה

עידו	יום א', 20/7/2003, 11:46

כשהייתי ילד בן עשר או שתים עשרה תפסתי לראשונה את "רעיון המוות" - העובדה , שכשאמות אני איעלם , לא אהיה יותר. הפחד היה משתק ולא דמה לשום פחד שחויתי עד אז ומאז. הפחד אולי אף גדל , כשאמי שוחחה עמי ואמרה שאף היא , הבינה עובדה זאת לא מזמן.
מאז ועד היום (אני בן 37) , אני שב וחווה ביעותים בשעה שאני שוכב לישון וככל שאני מנסה להדחיקם הם צפים ונדחקים . הם נדירים - פעם בכמה שבועות או אף חודשים ומושפעים במידה רבה מהאינטנסיביות של חיי ומשביעות הרצון שלי. איש חכם אמר לי פעם "אתה אינך חי ולכן אתה חושב על המוות" , ואכן ,כשאני כשאני בעיצומה של תקופה פעילה ויוצרת המחשבות כמעט ולא חוזרות.
תקופה קשה של סיוטים היתה לי לפני שנולד בני הבכור והולדתו הרחיקה אותם לזמן רב.
שיר שמעורר בי מחשבות אלו הוא "במקום שאליו אני הולך" והשאלות הנשאלות בו "ומה אני אשאיר אחרי" נותרות רבות ללא מענה.
מחשבה מנחמת במידת מה,פרדוקסלית, היא הכאבים הצפויים - אף במקרה של כאבים קלים יחסית כמו כאבי בטן או ראש ,אני מרגיש התמוססות של התודעה , כך שגורלי והמשך חיי כלל אינם חשובים - הדבר היחיד המשמעותי הוא שייפסקו כאבים אלו. נראה לי שבזקנה ועם מחלות קשות יותר (חס וחלילה)אני עשוי לקבל את המוות בברכה.
כמו כן , ללא האנשים הקרובים והמוכרים לי והעולם אותו הכרתי ייתכן (אני מנסה לשווא לשכנע את עצמי) שלא ארצה עוד להישאר כאן.
תודה על מכתבך . היי חזקה.

חזרה לעמוד הראשי

המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
RSS מאמרים \| כתבו למערכת \| אודות האתר \| טרם התעדכנת \| ארכיון \| חיפוש \| עזרה \| תנאי שימוש	© כל הזכויות שמורות