|
||||
|
||||
אני דווקא חולק עליך. בכל צורת שלטון יש דרכים לכתוב ולהתבטא נגד השלטון, רק צריך להבין את הטרמינולוגיה. הרי מבחר דוגמאות ששמעתי מפרופ' בלבן: בשנות השבעים הגיע לאוניברסיטת חיפה לכנס מרצה מברה"מ. בכנס היו כאלו שטענו כנגדו שאין חופש דיבור בברה"מ והוא טען "מה פתאום? מותר להגיד מה שרוצים". כמובן שאי-אפשר לקום ולומר למשל "מרקס טעה". מי שאומר דבר כזה צריך כנראה לעבור טיפול פסיכיאטרי בסיביר אבל אפשר לומר "מרקס צודק, וגם נכון ש...." ובחלק השני להביע דעה הפוכה לגמרי למשתמע מתורתו של מרקס. דוגמא שנייה היא למשל בהקשר של הפלישה לצ'כוסלובקיה. מי שאמר "אני מתנגד לפלישה לצ'כוסלובקיה" כנראה לא הבין שהוא מצטרף לטיול השנתי הבא לסיביר. לעומת זאת, מי שאומר "חבל שיש מלחמה בין אחים" מתנגד "בצורה נכונה" לפלישה. כאילו "אתם מכריחים אותי לפלוש אליכם וזה לא בסדר, אני מתנגד מבחינה מעשית לכך שתהיה פלישה, אני "מאשים" אתכם באחריות, אבל בעצם למי אכפת על מי נופלת האחריות כיוון שממילא זה לא עניין מעשי". כל אלו טכניקות שהשתמשו בהן בגוש הקומוניסטי כדי להביע דעה. רק צריך להכיר את כללי המשחק. |
|
||||
|
||||
אני דיברתי על האמנות דווקא, ולא על השיח הפוליטי. ברור שהיו דרכים להביע דעה, אולם לעיתים מדובר במשחק באש. אם נצמד לרגע לספרות, הרי שהדוגמא הטובה ביותר היא כנראה ''האמן ומרגריטה'', ספר בו בולגקוב מוחה על כך שנמנע ממנו לפרסם את הספר עצמו (וראה הפרק ''הופעתו של הגיבור'', בו מספר האמן לאיוואן בלי-בית על התגובה לה זכה כתב-היד שלו). ה''רומן'' של בולגקוב עם סטאלין מעיד על רמת המשחק-באש שהיתה מעורבת בכתיבת הספר. |
|
||||
|
||||
אבל נראה לי שזה רלוונטי, וגם נורא רציתי להגיד את זה. |
|
||||
|
||||
ובהקשר של הבעת דעות אנטי-קומוניסטיות במדינות קומוניסטיות, איני יכול שלא להזכיר את אחד הסופרים החביבים עלי, הלא הוא סטאניסלב לם (צירה בלמ''ד), פולני אשר כתב בפולין הקומוניסטית סיפורים וספרים שעסקו ברובם ברובוטים, מסעות בחלל, וכוכבי-לכת רחוקים, אך היו ברובם ביקורת פוליטית וחברתית נוקבת. עד היום לא ברור לי אם סיפוריו עברו את הצנזורה משום טפשותם של הצנזורים, או מתוך הסכמה שבשתיקה להעלים עין מן האלגוריה הברורה. דוגמה קלאסית לכתיבתו הוא הסיפור על המלך אכזתרון, אשר שלט על נתינים בעלי שקע בגב ותקע בבטן. נתיניו היו מתאגדים זה מאחורי זה במספרים גדולים ככל הנדרש, למען ביצוע משימות לאומיות. הידד לאחדות... |
|
||||
|
||||
In Soviet Russia there was unusually lenient treatment of disidents who were famous in the west.
The best example is the famous author Alexander Solzhentsin who was an active dissident but went unharmed for years, while people were sent to Syberia for just owning one of his books. Another example is the physicst Andrey Sakharov. BTW. Did you know that the only place in the world where a public place is called after Sakharov is in Israel? Ganey Sakharov in the entrance to Jerusalem. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |