בתשובה לדמיטרי לוינסון, 01/07/03 23:56
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נכון, ועדיין, מבחינת ההתיחסות, בהכללה, "גשר" מתיחס אל התיאטרון (=הקהל, המחזה, המשחק) ביראת כבוד מסוימת, התיחסות "קלאסית" (הייתי אומר "סטניסלבסקאית", ובזה הוא ממשיך דרכם של ראשוני הבימה). הבימה שמה יותר דגש על פירוטכניקה, במות מסתובבות וקריצה לקהל. אגב, במוסף הארץ לפני שבועיים או שלושה היתה כתבה על שחקנית צעירה בהבימה (ששמה, בעוונותי זרח מפרחוני), החושפת את שדיה לעיני הקהל באחת ההצגות. אם כי הכתבה לא היתה רק על חשיפת השדיים, הרי השדיים וחשיפתם תפסו מקום די מכובד בכתבה, חידוש במקומותינו - שדיים חשופים עלי במות. העובדה שיבגניה דודינה עמדה על הבמה בעירום מלא בהצגת העבד כנראה פחות משמעותית(1). טוב, עם שם כמו ז'ניה, למה אתם מצפים מהגברת? ___ (1) האמת היא שאינני יודע כמה סנסציונית היא אותה חשיפת שדיים בהצגת הבימה. עירומה של דודינה בהצגת העבד אכן אינו סנסציוני, והוא משתלב עם ההצגה, מהלכה ואופיה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה אנחנו מצפים?! שתשאל אם יש לנו כרטיס מועדון, כמובן! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני ראיתי את ג'וליאנו מר בעירום מלא בהצגה ב"הבימה", אבל גם שם לא היתה בזה סנסציה, וגם לא הרגשתי נבוך, כי זה אכן התשלב בהצגה. (זהירות: עלבון עדתי) מה הבעיה עם השם "ז'ניה"? בכלל, השם נפוץ יותר דווקא אצל בנים. בשם המלא יש הבדל בין זכר לנקבה: יבגני לעומת יבגניה, אבל שם החיבה אותו דבר. ואם בתיאטרון גשר עסקינן, למנהל האמנותי שלו קוראים יבגני אריה - למה תצפה ממנו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העירום המלא בתיאטרון היה אאל"ט בהצגה יסורי איוב של חנוך לוין. כל הקהל לקח נשימה אחת עמוקה בבת אחת כשיוסי כרמון התפשט לגמרי והתחיל לגרד ולקלף את עורו בחרסים. בזונה הגדולה מבבל, שהועלתה אחרי איוב, השחקנית הראשית, למרבה הבושה שכחתי את שמה, שכבה פשוקה רגליים על הבמה, גופה התחתון מופנה לעבר הקהל. במסגרת ההצגות הסצינות האלה היו ממש מתבקשות. בעצם, חנוך לוין הכין את הקהל שלו במשך כמה שנים לעירום ישיר. מי שזוכר את המיניות המכוערת, המביישת והמתריסה של זהרירה חריפאי או חנה רוט הלבושות קומבניזון (או אולי קומבליזון?), או את יוסי כרמון או אולי זה היה עזרא דגן, מאוננים עליה ומלטפים את אבריה בחרמנות פתטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מתפלאה שהקהל נושם עמוק כששחקנים מתפשטים על הבמה. עירום תיאטרלי הוא כלי רב עוצמה, בגלל הקונוטציות החברתיות הנלוות לבגדים (ולהיעדרם). אצל חנוך לוין (שמחזותיו אהובים עליי מאוד, אם כי איני בטוחה ש"אהובים" היא המילה הנכונה), יש לעירום תפקיד חשוב בסמליות ובעולם המיוחד והחשוף שהוא בונה. בכל זאת, קשה לצפות מקהל הצופים שיידע להתייחס לעירום דרך התפקיד הסמלי שלו במחזה, בלי ששבריר שניה קודם (או יותר) תחלוף במוחם המחשבה "יו! בלי בגדים!". אני נזכרת בימים היותר מוקדמים של קריירת המחול שלי (זצ"ל): הייתי בכתה ו', והמורה שלנו למחול הראתה לנו וידאו של "פולחן האביב" - בביצוע תיאטרון מחול פינה באוש (כמובן, למוסיקה של סטראווינסקי). בשלב מסויים, לקראת סוף היצירה, הרקדנית הראשית מתערטלת לפני הקרבתה לאלים. זה רגע קסום ומטריד מבחינה כוריאוגרפית, אבל אני בפירוש זוכרת שלא הייתי בשלה לזה ושזה עורר צחקוקים עצבניים בקהל. אני מניחה שכיום אוכל להנות מהיצירה בלי להיות נבוכה, אבל שבריר השנייה הזה של "ווי! היא ערומה" עדיין נמצא שם, איפה שהוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה החמצת את אמוטיקון הציניות (שהיה חבוי) בשאלה לגבי ז'ניה. כאשר שחקנית צברית, בעלת שם ישראלי, חושפת את שדיה עלי במות, הרי זה אדם שנשך כלב, ומצדיק כתבה במוסף הארץ. כאשר "רוסיה" ששמה ז'ניה (1) מופיעה בעירום מלא, זהו כלב שנשך אדם, שכן היא רק ממשיכה על הבמה את מה שהיא עושה בד"כ בסימטאות ובמכוני הלווי. ___ (1) או יבגניה, או אולגה, או נטשה, זה באמת לא משנה, וגם מי מבדיל. הרי באזניים ישראליות ז'ניה, או לוניה, או ליושה (שלא לומר ליושינקה) זה שם של בחורה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לשחקנית הצעירה, החושפת את שדיה (בהצגה המצויינת, אגב," שבוע" מאת שלומי מוסקוביץ) קוראים מיכל ורשאי. ומלבד זוג מרשים מפגינה היא יכולות משחקיות, שאינן נופלות מאלה של דודינה או כל שחקנית טובה אחרת . אז גורו המלעיזים! |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |