|
אתם מוכיחים לי את שתמיד חשבתי; תמיד יוחזק ההיגיון אצל המיעוט.
אינני רואה היכן ניסיתי לעשות את הזהות בין הפעילות המערכתית לחומר. פשוט טענתי שהפעילות איננה אני, ואני איננו פעילות מוחית.
וכבר הצגתי מדוע לא תתכן הזהות ביני לפעילות המוחית שלי, ואחזור על כך שנית:
כפי שלגבי אף מערכת בעולם אינני מניח כי היא זקוקה לתודעה עצמית לשם תפעולה הפיסיקלי התקין, כך אינני מניח זאת על גופי; עם ההתקדמות המדעית בחקר המוח יוכל המדע להראות, ואין זה משנה אם זה יקרה רק בעוד מיליוני שנים, בדיוק כיצד הפעילות המוחית גורמת לכל מצביה ותגובותיה השונים של המערכת הגופנית שלנו. בכל אופן מה שחשוב הוא שבשום שלב כלשהו בהתפתחות מדעי המוח (אינני מתכוון לפסיכולוגיה – שהיא, להוציא הביהייביוריזם הקיצוני, שייכת לתחום מדעי הנפש) לא יהיה צורך להניח קיומו של איזשהו אלמנט נוסף הקיים באינטראקציה עם הגוף - הגוף פשוט יתואר כמערכת של פעילות פיסיקלית, לא יותר (אם בכל זאת יהיה מדען כלשהוא שירצה להביע משהוא ביחס לקשר הזה בין הגוף לנפש הוא יחרוג מתחומו ולא ידבר כמדען אלא כמטאפיסיקן שאיננו יכול לבסס את טענותיו על הנסיון).
אך למרות זאת ידוע לי שלכל פעילות גופנית כלשהיא של הגוף הזה מתלווה גם פעילות נפשית -
בכל זמן שאני חושב או מרגיש, משתנים מיקומי הנוירונים במוחי. שינויים פיסיקליים אלו והשפעתם המערכתית על הגוף יוכלו בסופו של דבר להסביר את כל הפעילות שלו, אך תמיד נדע כי בנוסף לכך אנו מרגישים, אנו חושבים, רוצים וכד'. קיומם של מחשבתי ותחושותי אינם הפעילות הגופנית או המוחית עצמה, שהרי זו תתואר בלעדיהם. נראה אם כן, שטעותם של הפיסיקליסטים נובעת בראש ובראשונה מדעות קדומות. ראשית כל הם קובעים את עמדתם המטאפיסית (המגוחכת, לאור מציאותנו הנפשית), כי מה שקיים הם רק הדברים הפיסיקלים, ואז קובעים כי הכל אחד (הנפש והגוף), שהרי לא יתכן לומר שקיים דבר נוסף...
|
|