|
||||
|
||||
מה זה סבל נורא ואיום שקשה לעמוד בו? הרי בשביל כל אחד זה דבר אחר - יש מי שיחלה במחלה סופנית ויחליט להתאבד לפני שהמחלה תביא אותו למצב איום ונורא ויש מי שנלחם על כל שניה גם אם הוא מחובר למכשירים שבעצם חיים בשבילו. יש מי שהלבד (לבד לבד, לבד אחרי פרידה, לבד אחרי אובדן...) מבחינתו הוא סבל איום ונורא שקשה לעמוד בו. יש מי שלחץ (עבודה, לימודים...) מביא אותו למצב שבו הוא מרגיש שהוא סובל ושזה כבר לא שווה. אין נקודה אחת שאפשר לקבוע ולהגיד "מכאן זה סבל איום ונורא שאי אפשר לעמוד בו ועדיף להתאבד" שתהיה נכונה לכולם. |
|
||||
|
||||
אני לא שופטת מהו סבל נורא ואיום. הבעיה שלי היא שהחבר'ה שם מדברים על התאבדות בלי שיהיה להם סבל איום ונורא (אפילו לפי השקפתם). לפחות לפי מה שהבנתי, הם סתם חושבים על התאבדות, כי למה לא?, הם לא עושים זאת כי "חבל על האשה והילד" או כי "אולי אני לא אצליח". זה לא מובן לי לחלוטין. |
|
||||
|
||||
זה שיש להם סיבות חיצוניות לא לעשות את זה לא אומר שמבחינתם זה לא סבל איום ונורא. לפחות לדעתי, סבל איום ונורא לא אומר שאי אפשר לחשוב על אחרים (האישה והילד) או על סבל עוד יותר איום ונורא (כל הבעיות הקודמות + הכישלון ומה שנובע ממנו). |
|
||||
|
||||
השאלה היא, עד כמה משאלת מוות קשורה לאיכות החיים של האדם? לפי מה שנכתב פה, אין קשר ישיר. |
|
||||
|
||||
הגיגי התאבדות שונים ומשונים הם חלק בלתי נפרד מהמצב האקזיסטנציאליסטי האנושי. אני מבין את המהגג על התאבדותו, הרבה יותר מאשר שאני מבין את מי שמביע פליאה והפתעה מכך שהמחשבות על כך מעסיקות גם אנשים שאינם חיים חיים אומללים ובלתי נסבלים לחלוטין. אותו נסיך מיוסר מדנמרק, ששייקספיר ממש נהנה להתעלל בו, שאל את השאלה בצורה מדויקת למדי (לדעתי): To be, or not to be: that is the question: כל עוד משהו רקוב בממלכת דנמרק (חזרה בתשובה, סטגנציה דתית וקבלת עול שמים לא מהווה פיתרון לריקבון, אולי אפילו ההיפך הוא הנכון), אל לנו להתפלא שמסתובבים בה המלטים.
Whether 'tis nobler in the mind to suffer The slings and arrows of outrageous fortune, Or to take arms against a sea of troubles, And by opposing end them? To die: to sleep; No more; and by a sleep to say we end The heart-ache and the thousand natural shocks That flesh is heir to, 'tis a consummation Devoutly to be wish'd. To die, to sleep; To sleep: perchance to dream: ay, there's the rub; For in that sleep of death what dreams may come When we have shuffled off this mortal coil, Must give us pause: there's the respect That makes calamity of so long life; For who would bear the whips and scorns of time, The oppressor's wrong, the proud man's contumely, The pangs of despised love, the law's delay, The insolence of office and the spurns That patient merit of the unworthy takes, When he himself might his quietus make With a bare bodkin? who would fardels bear, To grunt and sweat under a weary life, But that the dread of something after death, The undiscover'd country from whose bourn No traveller returns, puzzles the will And makes us rather bear those ills we have Than fly to others that we know not of? Thus conscience does make cowards of us all; And thus the native hue of resolution Is sicklied o'er with the pale cast of thought, And enterprises of great pith and moment With this regard their currents turn awry, And lose the name of action.--Soft you now! The fair Ophelia! Nymph, in thy orisons Be all my sins remember'd. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |