 |
אני אנסה.
אני חושבת שהאדם בנוי מגוף, המגביל בתוכו ניצוץ שבמקורו הוא חלק מהיש הכללי- קרי מאלוקים. הניצוץ הזה, שהוא היסוד של התודעה והסובייקטיביות שלנו הוא אלמותי. התודעה, הרצון, והבחירה שמאפיינים את האדם, הם חלק מאותו ניצוץ (או נשמה, אם תרצי). אני מאמינה שבשהותו של הניצוץ הזה בעולם, בתוך הגוף שלנו הוא "רוכש ניסיון" ומשתנה בהתאם לבחירות השונות שהאדם עושה במהלך חייו (ואולי זוהי משמעות גן העדן והגהינום שאנו מקבלים בהתאם למעשינו: אם אנו בוחרים בטוב, הנשמה מתקרבת למקורה האלוקי ולהפך). כאשר הגוף מת, הנשמה מאבדת את היכולת להיות נוכחת פיזית בעולם הזה. אולם קיומה נמשך, כולל השינויים (וגם הזיכרון?) שהיא עברה כאשר היתה נוכחת בעולם הזה.
אני לא יודעת אם "תחושת האני" אחרי המוות, דומה ל"תחושת האני" כאן. הרי קשה לי גם לדמיין את "תחושת האני" בלי הדמות שאני מכירה מהמראה, שברור לי שהיא אינה שייכת ל"אני" שישרוד לאחר מותי. יכול להיות גם שהרבה ממה שאני מכירה כתכונותי יעלמו עם מותי, משום שהם תלויי המציאות הפיזית. כשם שסביר לי שנשמה של אדם שנולד עם תסמונת דאון אינה בעלת מנת משכל נמוכה, אלא היא הוגבלה בתוך גוף שהביטוי השיכלי שלו נמוך. כך ייתכן גם שהרבה ממה שאנו רגילים להתייחס אליו כאל תכונות נפשיות, יעלם עם המוות. אני חושבת שמה שנשאר זה הליבה של האישיות שלי, שאני לא יודעת כרגע לשרטט את גבולותיה, (שאלה שמסקרנת אותי היא האם אשאר אישה, או שאין לזה משמעות שם?)
אינטואיטיבית אני מרגישה שיש לנשמות תחושת שייכות להמשך המציאות שלנו בעולם הזה. למשל, לעיתים, בעיתות שמחה או משבר, אני מרגישה שאבא שלי נמצא. אולי זה רק בראש שלי אבל אני מרגישה כך.
למען האמת, המחשבות על השארות הנשמה לאחר המוות של הגוף, אינה מהווה חלק משמעותי מסדר היום שלי. אני מרגישה שזה כך, אולם לא כל כך משנה לי מה בדיוק קורה אז. הרבה יותר מעסיק אותי מה אני צריכה/רוצה לעשות כאן, בעולם הזה, ומה נכון וטוב למען החיים כאן. הרי החיים בעולם הבא יהיו פועל יוצא של ההתקדמות כאן, כלומר כיוון ההשפעה הוא מכאן לשם, אז זה לא ממש רלוונטי מה יהיה שם בדיוק.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש