בתשובה לגילית, 29/01/01 22:32
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הניכוס של הציונות על ידי היהדות הדתית הוא תופעה חדשה שהחלה כמובן לאחר מלחמת ששת הימים. להזכירכך, הציונות החלה בבעיטה בדת - בעיטה משני אספקטים. האחד בועטים רק במה שקיים ומוכר וכך מקבלים ''שוונג''. ההסבר השני הוא הרצון להתרחק. הציונים הראשונים היו מצויים בעולם היהדות אך החליטו להשתחרר ממנו. רה רובו של הממסדים הדתיים התנגדו באופן נחרץ וחריף לציונות בצורה שמזכירה את מלחמתם העכשווית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זו טעות היסטורית. תבדוק. הציונות הדתית קמה במקביל לציונות הלא-דתית, והציונות הלא דתית ניזונה אף היא ממקורות יהודים, ושלחה אותנו, לצערכם,לכאן ולא לאוגנדה. מי שהתנגד היו החרדים, והם עקביים, ייאמר לזכותם. ונניח לרגע שהיית צודק-אין בכך ולא כלום. אם לא הציונות הדתית אז האנשים הדתיים נתנו כתף בבניין המדינה, לא משנה אם מאוגדים או לא. זכותם הלגיטימית (כמו שהיתה אז) להיות חלק מעיצובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למרות שאין אנו עוסקים בויכוח היסטורי, בכל זאת בדקתי כי הרי יש איזה טעם ותועלת בידיעת העובדות. 1) "הקול הקורא" שפורסם עם יסוד המזרחי ב 1902 השתמש בנימוק של שמירת חיי התורה כסיבת ההיצטרפות לתנועה הציונית החילונית "בארצות הגולה אי אפשר עוד לנשמת האומה, שהיא תורתנו הקדושה, להתקיים במלוא כוחה" נימוק דומה להפליא לזה של הרבנים שעלו לארץ ישראל במאה ה 13 אך חזרו כלעומת שבאו ואף ציוו על תלמידיהם לחזור, וזאת משום שגילו שקשה לקיים שם חיי תורה .משמע שאם המזרחי היה מגיע למסקנה שיש סיכוי טוב יותר לחיי תורה במקום אחר בגולה, היו צריכים לנטוש את הציונות. ועל כך במס. 2 2) בקונגרס הציוני שנערך ב 1903 הצביע המזרחי רובו ככולו עם הרצל בעד תוכנית אוגנדה. 3) האנטגוניזם של הישוב הישן החרדי לחלוצים הציונים התבטא ב 1914 כשמשלחת רבנים מירושלים החרדית בראשות הרב קוק יצאה לבלוש אחרי הטוהר היהודי של החלוצים. בחדרה אפו לחם בערב פסח, כתבו בדוח. במרחביה צמו רק 15 מתוך 50 ביום כיפור ובכנרת המטבח לא כשר, אין תפילה ולא תענית. נשמע מוכר? 4) רוב המחנה הדתי התנגד לציונות ומנהיגים חרדים תקפו אותה בחריפות .חיבת ציון אך לא שיבת ציון. וזה רק מהמבואות של שני ספרים, של יגאל עילם ושל אמנון רובינשטיין ולסיום, ציטוט מפי מייסד המזרחי שמואל חיים לאנדוי: "ישראל בגלותו חדל מהיות עם...כי המושג עם מגדיר את הפרטים בהיתכללותם האישית הקיבוצית. הגוף הקיבוצי היוצר וחי כיחידה אורגנית המורכבת אמנם מפרטים רבים...עם שאין לו קרקע איננו עם...הפרזיטיות נעשית לו לטבע שני" |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מייסד המזרחי היה הרב ריינס ולא לאנדוי. הרס ריינס היה ציוני לעילא ולעילא. הוא סבר שכיוון שהיהודים נמצאים במצב רע, מלחמת קיום באמצעים כשרים מותרת ואף חובה מן התורה. קרי להקים מדינה יהודית. לדעתו, הציונות אין לה דבר עם הדת. זאת אומרת אתה יכול להיות ציוני דתי כמו שאתה יכול להיות ציוני סוציאליסט, אבל הדתיות היא לא הגורם לציונות. הוא תמך בהצעת אוגנדה כיוון שהיה חשוב לו קודם להציל את נפשותיהם של היהודים - פיזית ולא רק דתית (ברקע הפוגרומים). אוגנדה כתחנת מעבר. זה מגוחך לומר שהרב ריינס בפרט ותנועת המזרחי בכלל, היו לא ציונים וחשבו רק על התורה מכיוון שתמכו בהצעת אוגנדה. כי על פי אותו היגיון אנו יכולים לומר שגם הרצל לא היה ציוני. מהעבר השני - היה הרב קוק שהיה ממשיכם של הרבנים קלישר ואלקלעי. הרב קוק היה ציוני משיחי. העובדה שחשב להקים כאן מדינה יהודית בעלת צביון דתי איננה גורעת מציונותו. שכן הוא היה דתי. לכן ברור שירצה להקים מדינה עם ציביון דתי. זה כמו לומר שפועלי ציון והפועל הצעיר לא היו ציוניות כיוון שדגלו ברעיון הסוציאליסטי-מרקסיסטי. בן גוריון היה ציוני שחשב על מדינה סוציאליסטית בגוון זה או אחר, כמו שהרב קוק חשב על מדינה יהודית-דתית בגוון זה או אחר. אשר על כן הציונות הדתית היתה חיה ובועטת. הציונות הדתית איננה המצאה של שנות השישים המאוחרות. ולבטח עניינה לא היה רק במחוזות הדת. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |