 |
ארתור רובינשטיין מספר באוטוביוגרפיה שלו, איך בגיל 21 הוא ניסה להתאבד.
הקריירה שלו היתה תקועה, והוא היה עני ורעב ומיואש לגמרי מהחיים. בסופו של דבר החליט להתאבד, והתלבט איך- לא היה לו נשק, או רעל, והוא פחד שאם יקפוץ מהחלון לא ימות אלא סתם יישאר נכה לכל החיים. בסוף החליט לתלות את עצמו. לקח חגורה ישנה, תלה אותה על וו באמבטיה, עלה על כיסא, שם את החגורה על הצוואר, ודחף את הכיסא. החגורה נקרעה והוא נפל על הרצפה בחבטה עזה.
הוא היה בהלם אדיר, ובכה שעה ארוכה על הרצפה. אח"כ זחל אל הפסנתר והמשיך לבכות תוך כדי נגינה.
אבל גם הבכי נגמר. ואז הוא היה רעב, והחליט שהפעם יקנה שתי נקניקיות לארוחתו היומית (במקום אחת). הוא יצא לרחוב, ונעצר. הוא מדבר על תחושתו באותו רגע כהתגלות, או חזון. הכול נראה לו בעיניים חדשות, כאילו מעולם לא ראה עדיין את הדברים שלפניו- הרחוב, הבתים, האנשים, הכלבים, רעש העיר הגדולה, הכול הקסים אותו. החיים נראו לו יפים ושווים, אפילו בבית סוהר או בבית חולים, כל עוד שומרים על צורת הראיה שהתגלתה לו באותו רגע.
הוא מסביר את התחושה החדשה בכך, שכאשר החליט להתאבד הוא ויתר לגמרי על העולם שעמד לעזוב מאחוריו. ולכן לא פלא שאחרי כשלון ההתאבדות הוא הרגיש כאילו נולד ממחדש.
אפילוג:
כידוע האיש חי עד גיל שמונים ומשהו, זכה להצלחה אדירה, ונהנה מכל רגע בחייו.
[מסקנות אפשריות - שכל אחד יסיק לבד, לפי טעמו ונטיותיו ]
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש