 |
אז אחרי קריאת המאמר אני מבין טוב יותר את חרדת המוות אצל חלק מן האנשים. למרות זאת, אני כמעט לא מוצא אותה אצלי. כלומר אני עושה הרבה כדי לשמור על בריאותי כדי להשאר כאן כמה שיותר, אבל אין לי בעייה עם זה שהעניין עשוי להפסק בכל רגע. זה פשוט חלק מן החבילה עליה התחייבתי בכניסה ובעצם אני לא כזה חשוב. היו רבים לפני ורבים יהיו אחרי. לא שאיני מרכז היקום, אני כן, אך היו, ישנם ויהיו מרכזים נוספים.
למען האמת, יש רגע אחד ביממה בו לעיתים אני חש תחושה הדומה לזו שתארת: ברגעים שלפני ההירדמות. אני לא יודע למה, אולי בגלל הכניסה למצב של חוסר אונים, אולי עקב האובדן המסויים של רצף התודעה, שגם הוא מוות קטן ולאחריו לידה מחדש.
עוד נקודה בעניין: אחד הדברים שעזרו לי להתמודד עם מותם של אחרים הוא התפיסה הפיסיקלית הדטרמיניסטית משהו של עצמים, כתופסים נפח לא רק במרחב, אלא במרחב-זמן. כוונתי להבנה שמי שמת חי בדיוק כמוני, לאורך קטע זמן מסויים, סגור וסופי, שבמקרה אינו חופף במלואו את זה שלי. טוב, זו רציונליזציה וככזו כוחה מוגבל עבור בעלי רגש. בכ"ז זה עוזר לי לעיתים.
אסיים בציטוט מה שסבתי עליה השלום מעולם לא טרחה לומר: "החיים יפים, אבל צריך לדעת להמשיך הלאה"
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש