 |
בעיה אחת יש לי עם דוברי הקהילה (יהיו מי שיהיו) והאופן שבו הם מבקשים ליצור הזדהות.
בסוף 2001 החליט הזמר עברי לידר להחשף ולצאת באופן רשמי מהארון. אותה חשיפה, גם אם לא באה בהפתעה לרבים ממעריציו, נעשתה על ידו כאקט של כנות ופתיחות עם קהל שומעיו וקוראיו. אופן היציאה היתה בראיון למוסף סופשבוע של מעריב.
שבוע לאחר פרסום הראיון, החלו להשמע רוחות מפתיעות משהו שמצאו את ביטויין בתוכנית הבידור של גיא פינס, הפעם היו אלה דווקא עיתונאים ופעילים בתנועה ההומו לסבית שקבלו על כך שלידר בחר לצאת מהארון דווקא על דפיו של מעריב ולא של בטאון הקהילה ועל העובדה שהעיתוי שנבחר לאותה כתבה היה ערב צאת אלבומו החדש דאז. טענות דומות הושמעו כנגד קורין אלאל כמי שמנצלת את הקהילה לרווחתה האישית.
במצעד הגאווה השנה, סירבו או לא הגיבו אומנים שונים להופיע בהתנדבות במצעד, ביניהם לידר, דנה אינטרנשיונל ועוד. בתגובה לכך, הגיבו אישים מרכזיים בקהילה תגובה בנוסח - אם הם לא עוזרים לנו, אנחנו לא נעזור להם ולא נקדם את האינטרסים שלהם בעתיד.
הואיל ומדובר בקהילה שאמורה להיות ליברלית ונאורה, הפועלת לרווחת חבריה בחברה המנוכרת הסובבת אותם (ותקנו אותי אם אני טועה). הרי ברור האינטרס של כל אמן ביציאה מהארון ובעצם, זה עסקו הפרטי כיצד הוא עושה את המהלך, בדיוק כפי שזה עסקו הפרטי את מי הוא מכניס למיטתו. בפועל, מתגלה לעיתים חברה צבועה, מתנשאת ומנוכרת גם לפועלים בה. האם היה עדיף לקהילת הגייז לו אותם אמנים לא היו יוצאים כלל מהארון ומותירים את הדברים בגדר ספקולציות?
לי אישית, הותיר כל הסיפור רושם מר של כפייה דתית בלהפך.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש