בתשובה לאדון חרדון, 20/06/03 3:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה על התגובה המאלפת. הייתי חולקת רק על הסעיף האחרון: הפופ והרוק, כמו סגנונות פופולריים שקדמו להם, הלכו תמיד על הקו הדק שבין מיסחור ל"אמנותיות". בין הרצון לשבות את לבו של קהל (במקרה של הפולק והבלוז, הקהל נכח אף ברגעי היצירה של השירים), ובין התפיסה הרומנטית של "האמן היוצר למען עצמו, למען אלוהים" 1. התפיסה של המוזיקה כבסיס למוצר *מסחרי* להמונים החלה פחות או יותר עם התפתחות אמצעי ההפצה והשיעתוק. ואני מדברת על מוזיקה שקונים הביתה, לא על הופעות חיות. אבל אם כבר שאלות של טמבלים: מה הסיפור של המנצח? אני מבינה מה מנצח עושה, כי הסבירו לי שהוא מוביל את הטעמות התזמורת. ועדיין, בהינתן שרוב הוראות ההטעמה הבסיסיות כבר כתובות בדפי התווים, איפה שומעים את ההבדלים בין מנצח מעולה למנצח בינוני? 1 המרכאות להדגשה, זו לא ציטטה של אף אחד (אם כי היא נשמעת לא רע בתור ציטטה). |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שדבריי הובנו בצורה שרציתי. לכל הפחות, אני חושב שאנחנו לא מסכימים על ההפרדה שאת עושה בין רצון לדבר לקהל לבין 'ליצור למען עצמך' (אגב, אני בכלל לא בטוח שזאת תפיסה רומנטית; באך יצר למען אלוהים, וגם למען הצורך שלו לאכול ולהאכיל 22 ילדים ארוכי שם, מאה שנה לפני שהפציעה בשורת הרומנטיקה בשמי אירופה דוברת הגרמנית. ודווקא קידוש 'האינדיבידואליזם מעל הכל' של שני העשורים האחרונים חף לחלוטין לדעתי מכל יסוד רומנטי). פירטתי את דעתי בנושא באחת התגובות הקודמות. בקצרה, עיקרי הדברים היו שהיוצר הוא בכל זאת גם קהל, וככזה יש לו טעם מוסיקלי מסוים שאליו הוא ישתדל לקלוע. בד"כ, טעם מוסיקלי שאינו ביזארי או פרוורטי באופן חריג משותף למספר גדול של אנשים (לכל הפחות 'גדול' באופן מוחלט). השאלה שצריכה להישאל האם המטרה לשלהב קהל או לקלוע מראש לטעמו (כלומר לירות את החץ ואז לשרטט סביבו את המטרה) מונחת ביסוד מעשה היצירה, או שמא היא תוצר לוואי רצוי ומתבקש המעיד על כך שרבים חשים שהיוצר העניק להם דבר מה ראוי. היצירה היא בהכרח למען קהל, מכיוון שגם את כיוצרת מהווה את הקהל של עצמך. כלומר שני התנאים צריכים להתקיים בכל יצירה מוצלחת. כל זה, כאמור, דעתי וגישתי האישית לנושא, בין השאר כאדם ששולח את ידו שלו ביצירת מוסיקה. בנוגע למנצח: המנצח למעשה מנהל את הביצוע המוסיקלי על ידי ההרכב התזמורתי ו/או המקהלתי. בהרכב קאמרי, כמו רביעיות וחמישיות, ובוודאי שבמוסיקה פופולרית או ג'אז שבהן אין מספר כלים ומבצעים גדול בו זמנית, אין בדרך כלל צורך באדם שישלוט על כל מהלך הביצוע, יאזן בין הקבוצות השונות, יתן את הקצב בכל רגע נתון ויורה למבצעים כיצד להשתלב בתמונה הכללית. כאשר יש הרכב גדול יותר, סימפוני או מקהלתי, שכולל עשרות אנשים שצריכים לנגן ביחד ולשתף פעולה ביחד, חשוב שיהיה אדם כזה, שיתפקד לא רק כמטרונום אנושי וכשוטר תנועה מוסיקלי (כלומר ינהל את הצד הטכני של ביצוע סימולטני על ידי מספר רב של אנשים באותו זמן), אלא גם יפרש את היצירה ויעניק משמעות מסוימת לדרך שבה לדעתו היא צריכה להתבצע, על ידי כל הכלים שעומדים לרשותו. השפעתו של המנצח נוצרת הן על ידי הצד הטכני של מתן סימנים עיקריים כמו מועד התחלת וסיום נגינה, שליטה בקצב ומספר הוראות מוסכמות לצורת הביצוע כמו הדגשות למיניהן, הן על ידי עבודה מוקדמת בחזרות עם התזמורת, כאשר הוא מתאר לנגנים ולזמרים למשל באמצעות תמצות מדגים על פסנתר או הסברים מילוליים למה הוא מצפה מהם ואיך היה רוצה שהביצוע יישמע, והן על ידי שפת הגוף והכריזמה המוסיקלית הטבעית שלו, ניתן לתאר זאת אפילו כמעין היפנוזה טבעית שהוא מפעיל על הנגנים, כאשר הוא עובד יחד איתם כדי להפיק את הטוב ביותר ששני הצדדים מסוגלים לו. לכל מנצח יש כמובן את המומחיות שלו לדרך שבה הוא מעביר את פרשנותו ליצירה ואת הציפיות שלו מהביצוע, שפת גוף שונה והדגשים שונים שהוא בוחר להעניק ליצירה זהה במסגרת הפרשנות האינדיבידואלית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוספת בענין המנצח - ההבדל בין מנצח מעולה למנצח בינוני בד"כ לא בולט באספקט מסוים של הביצוע באופן מיוחד, כזה שצריך לשים אליו לב ולהתמקד בו, אלא בכל התמונה במלואה. אצל מנצח טוב יהיה ניתן, בפשטות, להבין מה קורה: לעקוב אחרי מהלך המלודיה והובלת הקולות, לחוש הגיון באיזון בין הקולות וקבוצות הקולות השונים ובין התפקידים המלודיים וההרמוניים שביצירה, לחוש שקטעים שונים מנוגנים בקצב המתאים לאופיים ולהקשר שלהם, אופי הנגינה או הזימרה מדגיש את סוג היופי המסוים של הקטע המנוגן או המושר ומתאים לתכונותיו, וכן הלאה. השאלה היכן ניתן בכל זאת לחוש בהבדלים משמעותיים או קיצוניים כאשר ממילא כוונתו של המלחין כבר מפורטת בגוף התיווי (מה שממילא קיים רק החל מאמצע התקופה הרומנטית, כאשר אמנות הניצוח המודרנית כבר היתה מפותחת יחסית ולא הסתכמה במישור הטכני בלבד של מתן טמפו ודינמיקה וסימנים לכניסה ויציאה של התפקידים השונים) היא שאלה של טעם, והתשובה עליה היא שמנצח יכול תמיד להוסיף הרבה מאוד מגע אישי משלו גם כאשר כוונת המלחין היא ברורה, כפי שמלחין רוק לדוגמא יודע כיצד הוא רוצה להישמע וברור לו פחות או יותר עם מה הוא רוצה לצאת מהשעות שהוקצבו לו לעבודה באולפן, ובכל זאת יש לו מנהל מוסיקלי, מפיק, שמוסיף רובד נוסף של פרשנות, אמירה אישית ומגע מקצועי, ובעצמו יכול להיות מוסיקאי מעולה שהתפקיד שלו אינו מסתכם בפרוצדורות טכניות לחלוטין כמו בחירת סאונד הגיטרה או הסינתיסייזר או אפקט הדיסטורשן המתאים ודברים מסוג זה, אלא מוסיף מהידע והנסיון האישי שלו, כמו גם מאופיו האינדיבידואלי כמוסיקאי וכאמן עוד רובד לתוצר המוגמר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההסבר. הייתי ממשיכה בדיון על מיסחור מול אמנות (אפילו היו לי דוגמאות להיאחז בהן, למשל זמרי הפולק או שירת הגוספל). אבל בשעות כאלה ביום ראשון המוח די דומה למרגרינה. אז אולי בקרוב. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |