 |
|
 |
||
|
||||
 |
של יהונתן לבנה "ותודה לטראומות שהביאוני לרשימת רבי המכר" .בכתבה מדובר על התופעה שהפכה לדומיננטית במקומותינו של סופרים שחושפים את חייהם הפרטיים ביותר במסגרת מסעות קידום ספרם . מסופר על הסופר שדיווח לכל עם ישראל כי הוא מאונן תוך כדי כתיבת ספרו וזאת שסיפרה שהיא אוהבת להטיל את מימיה במקומות ציבוריים וכו וכו' וכמובן יש להשמיץ ולהטיל רפש על כל בני המשפחה והמקורבים . ההסבר : יש לעורר תשומת לב לספר ויהי מה. כתבים היום אינם מתעניינים בראיון סופרים אם לאלה לא יהיו פרטים "אקזוטיים " כלשהם מחייהם . היחצן והמשורר אילן שיינפלד אישר זאת בהרצאה ששמעתי ממנו לא מזמן. הוא אמר שדבר ראשון הוא חוקר סופר שפונה אליו איזה סיפורים ביזאריים במיוחד יש לו לספר על חייו . אני מדבר מנסיוני האישי. אני עצמי רואיינתי לראיון גדול כזה במסגרת המוסף "סוף שבוע " לרגל פירסום אחד מספרי ( "מטרזן ועד זבנג" בהוצאת בבל ) . בראיון הגדול של השישה או שבעה עמודים , והופתעתי לטובה כאשר בניגוד לשיחה שהייתה לי בנושא עם יחצנים שונות לא הוזכר בראיון המודפס ולו במילה אחת פרט מביך כלשהו על חיי האישיים, כי לא היה צורך בכך. הנושא של הספר היה מספיק מעניין כדי למלא את השישה -שבעה העמודים של הראיון הגדול הזה. המסקנה שהיסקתי מכך הייתה: אם הנושא של הספר מעניין מספיק כשלעצמו אין כל צורך למלא כתבה עליו בפרטים מצמררים על חיי הסופר . אבל אם הוא לא מעניין מספיק ... אם זה עוד סיפור שגרתי על עוד רומן אהבה בחו"ל סיפור על גירושין , או הבגידות של אישה בבעלה וכו' וכו' אז אני בהחלט יכול להבין את הכתב שהוא נטפל לדברים האלה דווקא . |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דעתי בעניין היא : שכיום מרוב גודש "גילויים אישיים מדהימים " וכו נראה שכל סופר מתראיין חייב לגלות על עצמו דברים חדשים מדהימים ומביכים יותר כדי לעורר עניין . התוצאה מהסטריפטיז הזה היא שאנשים אלה גם מאבדים את כבודם של הקוראים כלפיהם. יש דבר כזה שנקרא "פרסונה ציבורית" של מחבר או של אנשי ציבור ואין מה לעשות גילויים כאלה פוגעים בו באופן אנוש . הם אינם מוסיפים לאהדתנו כקוראים לאינטליגנציה של המחבר או לאישיותו. לדעתי סופר יכול לדבר גם על נושאים שיעניינו את העיתונאי וגם את קהל הקוראים הרחב ועדיין אינם קשורים בסבל המיני שעבר בילדותו וכו' . בעיתון מעריב אגב פורסמה כתבה שונה אבל קשורה של אמנון נבות שבו התלונן על פרס ספיר והעיר בין השאר על כך שרוב הסופרים העבריים כיום עסוקים לחלוטין ב"צרעת של עצמם " ואדישים לכל דבר אחר. ובכן אולי זה צפוי ומצופה שסופרים ומשוררים שעסוקים ביצירתם בצרעת של עצמם ( למשל נתן זך ) יתמקדו בראיונות בבעיות האישיות שלהם ולא ימצאו שום דבר מעניין אחר לדבר עליו , אבל זה לא אומר שזה בלתי אפשרי . נשאלת אגב השאלה לכמה סופרים היום יש בכלל "פרסונה ציבורית " שתאפשר להם לדבר גם על נושאים כלליים מבלי שיצחקו עליהם ושעדיין לא נהרסה בראיונות מעין אלה . לא הרבה אני יכול למנות אותם על שתי כפות ידיים : עמוס עוז , א. ב . יהושע , דוד גרוסמן , אפפלד, מאיר שלו ( שגם כן פגע בפרסונה הזאת בכמה ראיונות חדשים שנתן ) משה שמיר ,אהרון מגד , ס. יזהר , שולמית הראבן ,חיים גורי ואולי עוד שניים שלושה. נתן זך כבר לא ברשימה הזאת מזה שנים. עצתי למחברים השונים היא: חשבו היטב על מה שאתם אומרים בראיונות , כי זה בהחלט ובהחלט יכול להזיק לכם לטווח הארוך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |