בתשובה לשחר נתניהו, 25/01/01 19:09
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אם המדינה היא נאורה, טובה, עשירה ומתקדמת, ולמרות זאת מותקפת בידי שכניה הערביים *על לא עוול בכפה* (את זה לא ציינת - אם המדינה הנאורה וכו' עושה עוול לשכניה, בל תתפלא אם תותקף, הלא כן?), תהא לי מוטיבציה להישאר ולעמוד על זכותי להתקיים בה. המדינה היא כלי להשגות מטרות עבור הפרט, שיקשה עליו להשיג ללא המסגרת שלה. אם תהיה לי אלטרנטיבה נאורה, טובה, וכו', אשר מקיימת פרמטרים החשובים לי (שציינתי בתגובתי הקודמת - אנשים ותרבות), ושאינה מותקפת על-ידי שכניה, לא אהסס לעקור אליה, אם יתאפשר לי הדבר. במלים אחרות, אם לאמירה הבאה אתה משתוקק ממני: אין ברגבי ארץ ישראל עצמם שום דבר הקושר אותי אליה. האנשים המתהלכים עליהם, והתרבות העברית המתקיימת בה, הם הדברים אליהם נפשי קשורה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
סוף הפסקה הראשונה סותר את הפסקה השנייה, והפסקה השלישית אינה ברורה כלל - תרבות עברית זה דבר חשוב. האם זה שווה חיי אדם ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפסקה השנייה מרחיבה את האמירה של הראשונה. מעבר לכך שתהא לי מוטיבציה להגן על ארצי, אני מחדד ואומר בריש גלי שאיני מוצא ערך בעמידה על זכותי לחיות *דווקא כאן*, ואם יינתנו לי הפרמטרים שציינתי במקום אחר, *ללא* איום מצד שכני, בהחלט אעדיף לחיות שם ולא לשפוך דם לשווא. מכיוון שאין כזו אלטרנטיבה (היינו, מדינה שממש מחכה להעניק לי נדל"ן ואזרחות, ובוודאי שלא עם האנשים היקרים לי ועם תרבות עברית משגשגת), אני כאן, בינתיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה סבור שאם תהליך השלום ייכשל, אפילו אם הדבר יקרה באשמת הערבים ואפילו אם יקרה אחר שניסוג מכל השטחים וכו', אין למדינת ישראל זכות קיום (בהנחה שניתן יהיה לסדר באופן משביע רצון את אזרחיה). אפילו בחוגי השמאל הקיצוני זו אמירה קיצונית ומעניין אם רבים כאן מסכימים לעמדתך. להערכתי וכמו שכתבתי אי שם למעלה, השמאל בישראל כולו סבור כך בתת המודע הקולקטיבי שלו, ועל כן נאלץ, בלית ברירה, להישבות באשליות של שלום בלתי אפשרי, כי אין לו כל ברירה אחרת (לצד הסיבה האחרת לאשליותיו , שכבר עסקתי בה כמעט באובססיביות) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כלל לא מה שהוא אמר. במידה ויסתבר שלנצח נאלץ לשבת על חרבנו, אני - וכנראה גם אסף - נאסוף את עצמנו ונלך מכאן. זו הכרעה אישית, לא לאומית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אתה סבור שלישראל יש זכות קיום, אך אתה יורד מהארץ בגלל הטרור הערבי - הרי זה מעשה לא מוסרי, זו בריחה ממערכה. האם אתה מודה בחוסר המוסריות של מעשה כזה ? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הוא לא יודה בחוסר המוסריות של בריחה מהמערכה, להיפך הוא יטען שזה מוסרי. הוא יטען שהמוסר שלו לא מתיר לו לשבת במדינה כובשת ומדכאת כי זה שיתוף פעולה עקיף עם הכיבוש. אבל בכל זאת תפסת אותו על חם כי הוא הרי יודע מזמן שהיהודים לא יוותרו על ירושלים ולא על רוב ההתנחלויות ולא על זכות השיבה ולכן המלחמה עם הפלסטינים תמשיך עוד שנים ארוכות, ובכל זאת הוא ממשיך לחיות במדינה. כבר עכשיו הוא חוטא למוסר שלו וכנראה שעוד ימשיך לחטוא. כמו שהיהודי הגלותי היה אומר בשנה הבאה בירושלים, ולא ממש התכוון לזה, כך גם הוא לא ממש מתכוון ללכת למקום אחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לא מוסרי בזה? תפקידה של המדינה הוא לדאוג לרווחתו של האזרח. אין זה מתפקידו של האזרח לדאוג לרווחתה של המדינה. במידה והמדינה איננה מספקת את צרכיו של האזרח, הוא רשאי להגר למקום אחר, בו הוא מאמין שצרכיו יבואו על סיפוקם. לצורך העניין, אני רואה במגורים במקום נורמלי צורך מובהק. אם מדינת ישראל לא מסוגלת לספק אותו, אז עם כל הצער - והגירה תמיד כרוכה בכאב - אלך לי למקום אחר. מדוע עלי לחיות במקום שבו אני סובל? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש פער גדול בין עמדותיך הרציונליות לכאורה לבין תפיסתך את הלאום ואת המדינה. אתה אינך תופס את המושגים ''מדינה'', ''לאום'' בצורה ריאלית אלא כאיזו מהות הגליאנית מיסטית - מפלצתית. המדינה פירושה הרבה אנשים פשוטים וטובים (ברובם) המעוניינים לחיות בשלווה ולהקים בירוקרטיה שתאפשר להם את החיים השלווים הללו. לעזוב את המדינה כשהיא נמצאת במאבק צודק הרי זה כמו לראות את חבריך נשדדים מול עיניך ולא להושיט להם עזרה ככל יכולתך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
*אני* המיסטיקן? אתה זה שהופך את המדינה ל"ידיד". המדינה היא בסך הכל מכשיר לתועלת האזרח. המכשיר לא טוב - מנסים מכשיר אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יוסי, המדינה היא מכשיר ותו לא? האמנם כל כך פשוט? לו היה כן לא היינו משתמשים במושג "מדינת לאום". רוב מדינות העולם הן מדינות לאום ואפילו ארה"ב אינה נתפסת בעיני האמריקנים כמכשיר ותו לא. אמנם האבות המייסדים, כותבי החוקה האמריקנית, בנו מכשיר מדיני משוכלל שכוחו באיזוניו ובלמיו אבל כבר בעידן הרציונלי ההוא הבינו שחברות מודרניות זקוקות לדבק רוחני ממש כמו החברות הישנות, ושבלי לקדש את המכשיר המדיני העסק לא יעבוד, וכך התפתחו עד מהרה המיתוס של "אמריקה" ורטוריקת הקונצנזוס האמריקנית מבית מדרשה של הפוריטניות (רק מתוך אותה רטוריקת קונצנזוס יכול היה הנשיא קנדי לפנות לאמריקנים לאחר היבחרו ולומר: "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך אלא מה אתה יכול לעשות למענה"). עוד לא יבש הדיו על החוקה האמריקנית (המכשיר כלשונך), וכבר אומצה שם תפיסת העם הנבחר. כל הכנסיות האמריקניות לסוגיהן השתתפו בכיבוש המערב, בדרמה זו של יציאת-מצרים וכיבוש הארץ המובטחת, כולן יחד נשאו את ארון הברית של ישוע ואת החוקה ולכולן היתה מטרה חילונית-מקודשת. לא בכדי מכנה החוקר סקוון ברקוביץ' את האידיאולוגיה האמריקנית "אסכטולוגיה פדרלית". התעכבתי לרגע על הדוגמא האמריקנית, שכן היא יוצאת דופן - האמריקניות היא אידיאולוגיה, מערכת קונצנזואלית תרבותית, להבדיל מלאומית (כבגרמניה, צרפת וכו') - אך מצד שני גם היא, כאמור, מאשרת את הכלל: *אין מדינות שהן מכשירים ותו לא* (למעט אולי יצורים מלאכותיים כצ'כוסלובקיה לשעבר או בוסניה תחת הסכם דייטון, יצור שימיו ככל הנראה ספורים). מדינות דמוקרטיות כמכשירים קיימות בינתיים רק בספרים ובחוגים למדעי המדינה אבל לא במציאות בת זמננו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש, לדעתי, להבדיל בין המדינה - שהיא מכשיר להשגת צרכיו של האזרח - ובין הלאום, שהוא כלל אזרחי המדינה. ראיית המדינה עצמה כאידיאולוגיה היא הדרך לפאשיזם - הפאשיזם "הקלאסי", האיטלקי והספרדי. הענקת תכונות יתר למדינה - במיוחד האנשתה, ויתר על כן, התייחסות אליה כאל חבר משפחה, לרוב אחד ההורים ("אמא יש רק אחת!") - היא צעד חשוב ומסוכן בדרך להכפפת האזרח לרצונה של המדינה. מאחר והדרך הזו כבר נוסתה, ותוצאותיה ידועות - ואני מסכים איתך בכל מה שקשור לדוגמה האמריקנית שהבאת, אבל, כמו מארק טווין, אני רואה בכך הזניה של האידיאל האמריקני - עלינו להתחיל ולהסביר לאנשים שהמדינה היא, אחרי הכל ולפני הכל, מכשיר לתועלתם הם; שזכויותיהם קודמות לזכויות המדינה (כל עוד אין הם מסכנים אותה בפועל); ושאין לה כל תביעה כלפיהם שיש לה תוקף, אלא אם הם מוכנים לקבל אותה. נכון, יהיו לנו פחות לאומנים, אבל נקבל אזרחים ביקורתיים יותר - וזה, אחרי הכל, יתרונה הגדול של המדינה הדמוקרטית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יוסי, א. בין שני הקטבים, מדינת לאום פשיסטית נוסח מוסוליני העומדת מעל לכל ובין המדינה כמנגנון מכני שכל תכליתו הסדרת ענייניהם האישיים של האזרחים, יש מרחב גדול מאוד. בעובדה, כל מדינות הלאום הדמוקרטיות בנות זמננו נמצאות באיזשהו מקום בתווך בין שני הקטבים. (הן אינן מקובעות על הסקלה הזו באופן סטטי. על פי רוב בעיתות שלום ושלווה המגמה נוטה לקוטב הפרטי-אזרחי ובעיתות חירום לקוטב הקיבוצי-לאומי). ב. אני תמה על התנסחותך במשפט הראשון בתגובתך: "הלאום הוא כלל אזרחי המדינה", שהרי במשך השבוע האחרון הדגשת בתגובות רבות שהלאום הוא קיבוץ של בני אדם שיש להם מוצא אחד, היסטוריה משותפת, לשון אחת וכו'. במדינות רבות, כידוע לך, יש קבוצות אזרחים שאינן נמנות עם הלאום. ג. ברור לי שאתה דוגל בתפיסה שאל לה למדינה להיות שייכת ללאום אלא לכל אזרחיה ("מדינת כל אזרחיה") שהרי כבר מעצם עובדה זו מאבדת הלאומיות את עוקצה. אבל מה לעשות שמדינות הלאום המודרניות הן תופעה היסטורית, שאת המדינות הקימו הלאומים השונים, אמיתיים או מדומיינים ככל שיהיו, כדי לנהל את ענייני האומה והצרכים של "בניה" (המרכאות נועדו להדגיש שאני מבין בעקרון את עמדתך). בחינה של הרגעים המהפכניים שבהן קמות מדינות יכולה אולי להבהיר את התפקיד המכריע שממלאת תפיסה של ייחוד לאומי לגיבוש המונים לכדי מדינה מתפקדת. ולשם המחשה אשתמש אולי שוב בדוגמא האמריקנית, דווקא לאור הביקורת שלך על "ההזנייה של האידיאל האמריקני", כלשונך (וזכור לי גם מאמרך באייל על תומס פיין, המהפכן המנודה, שסירב לאמץ לעצמו את רטוריקת הקונצנזוס האמריקנית על סממניה הדתיים): ההצלחה של רטוריקת הקונצנזוס האמריקנית ביצירת זהות קיבוצית מתבררת עוד יותר כשמשווים אותה ל"רטוריקת העם" (the people) שנקטו בה מהפכנים אחרים בני התקופה. רטוריקת העם, שלא הבחינה בין קבוצות חברתיות, הכשילה את רובספייר, שנלכד בין הבורגנים שבהם שלט ובין הסנקילוטים שהוא חשב עצמו לנציגם. קונפליקטים דומים הכשילו גם את חלומו של בוליבר ליצור רפובליקה דרום אמריקנית. הוא הציג את עצמו כדוברם של רבים מדי מ"בני העם" - שחורים, אינדיאנים, מולטים, כמו גם בני המעמד הבינוני השאפתניים שמקרבם צמח. אבל רטוריקת הליברליות והשיוויון שלו לא החזיקה מעמד מול המציאות של עימותי גזע ומעמדות.(אפשר אולי להתבטא כך: הוא דיבר על *עם מדומיין יותר מדי*, עד שאין לו זהות קונקרטית). מנהיגי ישראל החדשה שבאמריקה, לעומת זאת, הצליחו להימנע מהמכשלה הזו. הם אימצו ערכים אוניברסליים אבל לא נרתעו מלהוציא מן הכלל קבוצות בעייתיות מבחינתם. האמריקני (שלא כמו הצרפתי או הלטינו-אמריקני) השתייך ל"עם נבחר". לפיכך השחורים והאינדיאנים היו אולי 'חלק מהעם' אבל לא מ'העם הנבחר'; הם היו באמריקה אבל לא חלק ממנה. אבל בארה"ב ניתן לראות שגם אי-הקבלה של קבוצות מיעוט היא חלק מאיסטרטגיה של קליטה בטווח הארוך. כשם שהמחשבה הפוריטנית פתחה עם הזמן את שערי כנען החדשה בפני כל הלבנים הפרוטסטנטים, כך האומה המיוחדת פתחה את שעריה בפני קבוצות המיעוט. הקונצנזוס האמריקני ספג לתוכו את הפמיניזם מרגע שהפמיניזם הוביל לדרך האמריקנית של המעמד הבינוני. השחורים והאינדיאנים, בסופו של דבר, משעלו על "הדרך האמיתית", יכלו להצטרף, וגם היהודים, הקתולים, ובני אלסקה והוואי הפכו לבניה של המהפיכה. (יוסי, אני שם לב שדברי גולשים ומתארכים, אך אנקוט כאן הפעם את הכלל: המתחיל במצווה אומרים לו גמור.) תהליך הספיגה החברתית שתיארתי התאפשר מכיוון שהאמריקניות היא אידיאולוגיה, מערכת קונצנזואלית תרבותית, להבדיל מלאומית. השוואה ללאומנות של יהודי תקופת המקרא (ונפסח כרגע על שאלת אמיתותו של התנ"ך) מבהירה זאת היטב: לארצם המובטחת של היהודים היו גבולות מוגדרים; הם כינו את עצמם עם נבחר, אבל הנבחרות שלהם התבססה על גיניאולוגיה, קשרי דם, ועל צורה מסויימת של דת. בדיוק שלושת אלה - גינאולוגיה, גבולות וצורה מסויימת של דת - מבדילים את האמריקניות מהלאומיות. במילים אחרות, האמריקניות היא צורה פתוחה יותר של זהות קיבוצית מאשר הלאומיות. ויחד עם זאת אין לשכוח שגם האידיאולוגיה האמריקנית היא צורה של זהות קיבוצית. ומכאן גם מתברר עוד יותר כמה קשה להפוך את מדינת ישראל - שמידה רבה ירשה את תפיסת הלאומיות המקראית - למדינת כל אזרחיה במובן שאתה תובע. אין ספק שזו ירושה קשה ואין צורך לומר שכל ליברל ישראלי יסכים איתך שמגיע שוויון זכויות מלא לכל אזרחי מדינת ישראל. אבל דומני שאתה, יוסי, לא מאמין ששוויון זכויות אפשרי כל עוד ישראל משמרת את זהותה הציונית-יהודית (משום, שכאמור, היא בהגדרתה סגורה בפני מיעוטים שונים), ולכן אתה תובע התפרקות מוחלטת מהזהות הקיבוצית הזו. התביעה הזו היא דמיונית כפי שניסיתי להראות בתגובותי האחרונות, שכן אין מדינה בעולם שאין לה צביון לאומי או זהות קיבוצית אחרת. אתה נוהג לבסס את תביעתך להתפרקות מוחלטת מהזהות הציונית-יהודית בטענה שהיא מדומיינת, כאילו יש במקרה הישראלי איזו אנומליה, אולם בחינה היסטורית מראה שבמידה פחותה או יתרה כל הזהויות הלאומיות מדומיינות - וכי הלאומיות האיטלקית אינה מדומיינת, והספרדית אינה מדומיינת? (בטיול שעשיתי לאחרונה בספרד התברר לי שלא רק הבסקים עויינים את השלטון היושב במדריד אלא, למשל, גם אנשים פשוטים בגרנדה). ד. למה לעזאזל שלטת בעולם המודרני התפיסה הזו של הלאומיות, למה באמת שלא תהיינה בעולם 'מדינות כל אזרחיהן', מופשטות מכל זהות לאומית או אחרת? למה ההיסטוריה בחרה בכיוון הזה? זו שאלה כבדה מאוד שלא די אפילו במאמר שלם באייל לענות עליה. עם זאת, רק ממהיבט של "מדינה כמכשיר" אפשר לומר, שהלאומיות עונה על הצורך של האדם בתחושת *השתייכות*, בעוד שהפסיכולוגיה האנושית אינה מסוגלת עדיין (ואיני יודע אם לגמרי רצוי לה) לחוש השתייכות למדינה שאינה אלא מכשיר; שכן, המכשיר הזה, בסופו של דבר, אינו אלא מנגנון ביורוקרטי מסובך. מנגנון זה אינו נגיש לתחושותיו או להבנתו של האדם הממוצע שאין לו הפנאי (ה"סכולה") או היכולת האינטלקטואלית להתעמק בו. את התחושה של תלישות ואובדן קיומי בתוך מערכת שלטונית שכל כולה מנגנון ביורוקרטי מפותל הטיב להביע יותר מכול הסופר קפקא בשלושת הרומנים הגדולים שלו "המשפט", "הטירה" ו"אמריקה"(ואין זה מקרה שהיה יהודי וגם תושב האימפריה האוסטרו-הונגרית שעסקה כל ימיה בניסיון לדכא את הרגשות הלאומיים של תושביה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה כלל וכלל לא מה שכתבתי. אמרתי בסך הכל שאיני מקדש את חבל הארץ הנקרא ארץ ישראל ופלסטינה. דווקא אמרו את זה גם לפני. אין כאן אמירה אודות זכות הקיום של מדינת ישראל. זו, לשיטתי, נובעת מרצון המתיישבים בחבל ארץ זה בהגדרה עצמית מדינית, ומהיענות האו"ם לרצון זה. מבחינה זו, זכות הקיום של מדינת ישראל בעינה עומדת. האם אני בוחר לעמוד ולהילחם על זכות קיום זו *בכל מחיר*? התשובה היא לא. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |