 |
נמנעתי מתגובה על תגובתך הקודמת, מאחר ולדעתי יש לנו הרבה מן המשותף, אולם מאחר ונראה שאתה רוצה להדגיש נקודה מסויימת, אנסה להבהיר יותר את דברי:
אין לי ספק ש"מפת הדרכים" הנוכחית במתכונתה היא "אוסלו ג"', שהפיל עלינו כבוד הנשיא בוש "שוחר השלום". העניין הוא, כפי שאתה יודע, שזה קצת בעייתי להגיד לא לארה"ב, ולכן מרגיש שרון שהוא חייב לקבל אותה, ולקוות שמרבית הסתייגויותיו מהמפה יענו. ההבדל המהותי בין תהליך אוסלו לתהליך הנוכחי הוא ברצונות של המחותנים הראשיים. בעוד שפרס וערפאת רצו להדהיר את התהליך קדימה, וויתורים ישראליים בוצעו בחפיפה לנהרות של דם יהודי באוטובוסים, כאן המצב שונה בתכלית:
שרון לא יפנה אף יישוב תחת אש. מהצד השני, אבו-מאזן, כפי שטרחת להראות, לא ממהר לכבות את האש. הוא מעדיף קודם שתהיה הכרעה במאבק שלו מול ערפאת, שעדיין שולט באופן ניכר בחמושים הפלשתיניים. רק כשהוא ישיג שליטה (ואני מקווה שזה יקרה, ובקרוב), הוא יפעל הרבה יותר בנחרצות מול החמאס והג'יהאד. אז גם ארגונים אלה ישתפו יותר פעולה. כרגע פשוט אין לו מספיק כוח, וכוח היא מילת המפתח כאן. אני מאמין ששרון נפגש עם אבו מאזן כדי לנסות לחזק אותו. הוא מעוניין באבו מאזן חזק. הוא כנראה מבין שאבו מאזן אינו ערפאת, ולכן פרטנר לשלום מסוג אחר - יציב יותר. לראיה - הוא מעולם לא נפגש כך עם ערפאת. הסיבה היחידה, לדעתי, שהתהליך של שלום אמיתי בין רשות אבו מאזן לשרון לא מתקדם מהר יותר היא רק בשל העובדה שה"קוורטט" המונהג ע"י אנשים עם אינטרסים שונים לגבי איזור זה, טורח בעקביות להמשיך לתמוך בערפאת.
לדעתי, התקווה היחידה של האיזור היא שבוש יוחלף בנשיא שהפוך לו בדיעותיו בבחירות הבאות. עד אז, כפי שזה נראה, ערפאת ואבו מאזן לא יכריעו את המאבק ביניהם, ואנחנו נשלם כרגיל בדם על היותנו קטנים ולא אדונים לגורלנו.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש