בתשובה ליהונתן אורן, 17/05/03 19:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
מהמעט שקראתי באתר שלה, נראה שאכן גב' אריסון מנסה להשקיע את כספה בצורה שבה לדעתה הוא יביא הכי הרבה תועלת לכמה שיותר אנשים בארץ. הטענה שלך, שאסור להתעסק ב"שלום פנימי" בשעה שהרבה אנשים בארץ מתקשים להתפרנס נראית לי דמגוגית. הטענה הזו מזכירה לי את אנשי ימין שטענו כנגד אנשי שמאל שהעבירו סיוע הומניטרי לפלסטינאים, שאין מה לסייע לפלסטינאים כל עוד יש רעבים בארץ1. כל אדם רשאי לעשות עם זמנו וכספו מה שהוא רוצה, ואם אדם מחליט להשקיע משאבים אלו ע"מ לסייע לזולת, אני אברך אותו ואעריך אותו, ולא אקטר על כך שהוא לא בסדר בגלל שהוא אינו פועל לפי סדר העדיפויות שלי. לגבי היוהרה והגאווה, עצם זה שאריסון עשירה, לא אומר שהיא זכאית פחות להיות מורה רוחנית מכל ישראלי אחר שבילה חודש בהודו וישר רואה את עצמו כגורו. ----- 1 ההשוואה הזו לא לגמרי הוגנת, מאחר ואנשי השמאל לא הביאו לפלסטינאים "שלום פנימי" אלא סיוע ממשי. אם אתה מעדיף השוואה אחרת, חשוב מה היית אומר אם אריסון היתה מחליטה לתרום כמה מליונים לפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב. האם גם אז היית טוען שאסור להתעסק בדברים כאלו כל עוד יש אנשים רעבים? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני כנראה צריך להבהיר שהדיון מבחינתי מתנהל במישור הערכי. אני לא חולק על זכותה של גברת אריסון לעשות עם זמנה וכספה מה שהיא רוצה, ולא טוען "שאסור לה" להתעסק בשלום הפנימי. השאלה היא מה ערכם של מעשיה, והאם היא ראויה לברכותיך והערכתך, כמו גם לזאת של אפופידס. יכול להיות "שאכן גב' אריסון מנסה להשקיע את כספה בצורה שבה לדעתה הוא יביא הכי הרבה תועלת לכמה שיותר אנשים בארץ". אני לא חושב שרצון טוב הוא תנאי מספיק להיותו של מעשה טוב. אולי זה נכון כשמגדלים ילדים קטנים, אבל כשמדובר על אנשים בוגרים הציפיות שלנו משתנות. להגדיר את הביקורת שלי כנובעת מ"סדר העדיפויות שלי" הוא בדיוק מה שאני יוצא נגדו כאן. גם מחבלים מתאבדים (אתה הלכת לכיוון הדוגמאות האלה) עושים את המעשה המוסרי לדעתם. זה עדיין לא הופך את כל השיפוטים המוסריים לשווים. אני מאמין בטוב ורע, בעליונות התבונה על הפגאניות והמיסטיקה, וממילא אני חושב שיש מעשים מועילים וטובים ויש כאלה שלא. אני לא חושב שלכל המעשים והדברים יש ערך שווה, ואני לא הולך לרדד את השיפוט שלי כדי "ללמוד לקבל" כל מעשה טיפשי. פלורליזם מחשבתי הוא דבר חשוב, אבל לא במחיר ויתור על כל קנה-מידה. לעניין הגאווה והיהירות, אני חושב דברים דומים על גורואים למיניהם. במקרה של הגב' אריסון אני חש את זה בצורה מוקצנת מכמה סיבות. העיקרית שבהן היא ההיקף: דרושה יהירות עצומה כדי לצאת עם מסר ("חזון") על אודות מהות החיים לאומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני גם לא חושב שלכל מעשה יש ערך שווה, אבל כל זמן שמישהו עושה משהו שלא פוגע באחרים ואולי אפילו קצת מועיל1, זה נראה לי מוגזם להשתלח בו כך. גם אני מאמין בעליונות התבונה על הפגאניות והמיסטיקה, אבל אני לא מסיק מכך שכל דבר שאינו קשור למדע (כגון מסז'ים, רייקי, מדיטציה, וכו') לא מסוגל לעשות טוב לאנשים. למעשה, מסקנה כזו גורפת נראית לי לא מדעית בעצמה. ------- 1 לא ממש הצלחתי להבין מהאתר מה בדיוק "מהות החיים" עושה אבל כנראה שהם עושים כל מיני סדנאות שלא ברור מה בדיוק טיבן. עם זאת, אם באמת כ60-70% ממשתתפי הסדנה מרגישים שהיא שיפרה אצלם את "היכולת להבין ולקבל אחרים" או את מצב הרוח ( http://www.eol.org.il/site/HE/life.asp?pi=131 ), אז כנראה שיש בהן משהו חיובי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוסר הנכונות שלי לקבל את הבחירות של הגב' אריסון קשור לכך שלדעתי השליטה במשאבים חברתיים גוררת אחריות חברתית. בניגוד לאישה מהרחוב שמרגישה חדורת שליחות אלטרואיסטית, לגב' אריסון יש את האמצעים לשנות את אופי החברה שהיא חיה בה ולעצב את חיי האנשים. בהתייחס למשאבים שיש בידיי, אם אבחר לעזור לשכן העני והרעב שלי בעזרת סיאנסים ותפילות ולא בעזרת כסף ואוכל – לא אמלא את חובתי המוסרית. בהתייחס למשאבים של הגב' אריסון, אם היא בוחרת "לעזור" באמצעות התעסקות בשטויות היא אינה ממלאת את חובתה. העמוד שקישרת אליו מאוד מעניין, ומעלה שוב את הביקורת הניאו-מרקסיסטית במלוא חריפותה. הערכים שלהם מטיפה גב' אריסון ("החזון" שלה. אני לא אתעייף מזה) מתמקדים בהתבוננות פנימה, "מודעות עצמית", "איזון פנימי" ו"תקשורת בינאישית". אני לא חובב קונספירציות יותר מאפופידס, אבל אני לא יכול שלא לשים לב עד כמה צורת החשיבה שגב' אריסון מטיפה לה מתאימה לצרכיה. מושגים כמו אחריות, שינוי חברתי ועוד מושגים שבד"כ תמצא במטרות של עמותות נעלמו באורח פלא. אגב, "האדם אחראי על חייו ועל יצירת מציאותו" הוא משפט נפלא. במציאות אתה עשוי לגלות שאתה נתון לתהפוכות של כוחות כלכליים שגדולים עליך. אבל למה לחשוב על זה. תנסה להשיג מודעות עצמית. פרגמטיזם ונכונות לפשרות הם דברים הכרחיים בחברה דמוקרטית וליברלית. הם הרסניים כשאנו עוסקים בערכים ובמוסר, בתרבות או באסתטיקה. אני לא יודע ממתי "היכולת להבין ולקבל אחרים" או מצב הרוח הפכו לערכים העליונים שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא יודעים את זה מקריאה בעיתונים, אבל נשארו עוד כמה אנשים שלא רעבים בארץ הזו. כמו כן, לא כל המסכנים או המתקשים בארץ נתונים לתהפוכות גורל, ונותרו גם איזה אדם או שניים שכן מסוגל לשנות את מצבו בכוחות עצמו, ואינו רק קורבן של הממסד, החברה, האשכנזים, המערך, ביבי נתניהו ושרי אריסון. אני לא יודע אם ''איזון פנימי'' ו''תקשורת בינאישית'' הם המצרכים הכי נחוצים כיום בישראל, ואני עוד פחות יודע אם הסדנאות של אריסון יעזרו למישהו להשיג אותם, אבל לא נראה לי שהן יזיקו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא רואה הרבה קשר בין התגובה שלך לתגובה שלי. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |