בתשובה לדובי קננגיסר, 14/12/99 21:59
 |
|
 |
||
|
||||
 |
נתחיל מהסוף - אני גר בחברת פרות רק בחצי שנה האחרונה. עד עתה הספקתי לבלות שנה מחיי בתל-אביב, ועוד כמעט עשרים בעיר נטולת מוסר, נטולת פרות ונטולת בגדים, בשם טבריה. עד לכאן הדיסקליימר המחייך (-:. עכשיו לתכלס שלי. יש נקודה אחת, שחזרתי עליה מספר פעמים, ובכל פעם התעלמת ממנה. כשהייתי בן 17 הייתה לי סוג של הארה. מפחידה נורא, אני חייב להודות, אבל הארה. הבנתי לראשונה בחיי, כיצד ניתן להנות מאניסה. לא, לא אנסתי אף אישה, גם לא עליתי על שום כלב. אצל הצלחתי להבין, בעקבות רצף אירועים שכאן אינו המקום לפרטם, את החוויה הרגשית, המינית ויצרית שיכולה להתעורר מאונס. מאוחר יותר, פיתחתי לעצמי סוג של תיאוריה, שאני אוחז בה עד היום, שההנאה היצרית מסקס, אונס, כוחניות (אלימות פיזית ושות'), השפלה ועוד כמה גורמים יצריים שכאלה הינה זהה. היא באה מאותו המקום. בעוצמות שונות - אכן, בצורה שונה - לפעמים. אבל אותה תחושה. --- נעבור פאזה, ומייד נחזור. מאז שאני זוכר את עצמי, כל פעם שדיברנו בבית-ספר ובפורומים שונים על הנאצים, אנשים - הלומי זעזוע - אמרו : "איך הם יכלו לעשות דבר כזה ?" וחשבו לעצמם שהם לעולם, אבל לעולם לא יכולים להגיע למצב דומה. נחזרנו. באותה הזמן, עם אותה ההארה (בבלורית אחרת) הבנתי דבר נוסף : כל אחד ואחד מאיתנו יכול להיות נאצי, יכול להיות אנס, יכול להיות רוצח. זאת התפיסה השחורה למדי שנמצאת בבסיס התפיסה המוסרית שלי. ברגע שאתה מבין שאתה יכול להיות אנס, שאתה יכול "להנות" מרצח. הרי מה שמבדיל אותך מהמצב ההוא למצב שאתה נמצא בו הוא בחירה, וקצת גבולות חברתיים. [אל תתקוף, אל תחשוב על התגובה שלך, תקשיב רגע] באותה תקופה לערך, עשיתי מעין מחקר עצמי על המערך החברתי שנבנה על היצר. כלומר, על כל הבלה-בלה שמסביב ליצריות הבסיסית. השתגעתי מהעובדה, שבעצם כל מילה שאני אומר היא עיוות של יצר בסיסי הרבה יותר, שמאחורי כל דבר יש צל אפל וגדול בשם יצר. זאת הייתה התקופה ההיא. תקופה חשובה עד מאוד, וקשה עד מאוד. ועכשיו התכלס האמיתי : אני יוצא מתוך התפיסה הזאת : שבכל אחד ואחד מאיתנו בעולם יש את הצל היצרי השחור הזה, שאם ישוחרר (ועם טיפוח מתאים) יתפתח לממדי ענק. ואז גם אני, וגם אתה, נוכל להיות הסטאלין של שנות האלפיים (או לפחות איזה רודן חסר-כריזמה) ואז הבנתי דבר נוסף. שלצד הצל הענק הזה. שטמון בכל אחד ואחד מאיתנו. קיים גם אור. קצת מוגזם לנסות להעביר לך תפיסות ותהליכים של שנים בהודעה אחת, אבל לאט לאט התוודעתי לעובדה שהאדם הוא דואלי מטבעו - יש בו אור וחושך, טוב ורע, מסריח וניחוח. שתי הקצוות הללו נמצאות בכל אחד ואחד מאיתנו. הבחירה היא ביניהם. זהו הבסיס של התפיסה המוסרית שלי. מתוך זה, אני יוצא לדברים רבים. ובוא נגיע אליהם : אין ספק שאנחנו מאנישים חיות, מכונות וכל דבר שקיים סביבנו. זה דבר טבעי, וגם בריא לרוב. ולא, איני טוען שהפרה ואתה אחים בדם, ותוך שהיא לוגמת לעצמה מים היא תוהה על התפיסה המוסרית של קאנט. לא, היא לא. היא גם לא בעלת תודעה גבוהה מספיק כדי לדעת "אוף, איזה באסה, בעוד שבוע ישחטו אותי". אבל היא כן יכולה לסבול. תקח מקרה מוקצן בשם השואה - אם ידעו האנשים שהם הולכים לתא הגזים, מדוע הם לא הזהירו את האחרים ? למה הם הלכו בראש מורם, ובאמונה (כשעוד היו בגטאות) ש"יותר גרוע מזה כבר לא יהיה" ? כמובן שהדוגמא מוקצנת, וקצת - אסתכן לרדת על עצמי פופוליסטית - אבל בהחלט יש בזה מן האמת. הפרה אינה מודעת מספיק בכדי לנתח את המצב שלה כפי שאתה מנתח. אבל היא כן מזהה את ריח בשר חברותיה הנישא באוויר, היא כן חשה באווירה שסביבה, והיא כן - היא כן - מפחדת. נכון. יש בעיני מוסר מוחלט, במידה זו או אחרת. ופה אנחנו חוזרים לתפיסת המוסר שלי : יש הנאה, שונה אומנם, בכל אחד מהקצוות האנושיים - יש הנאה באונס, יש הנאה ברצח ויש הנאה בלעזור לזקנה לחצות את הכביש. ההנאות האלה באים מקצוות שונים באדם, אבל הם קיימים. לכן, דובי יקירי, יש רוצחים למרות שיש עונש מוות, ולכן גם יש סופרים שאין להם מזון לאכול, אולם בשם האור הזה (או עיוות כלשהו שלו) ובזכות האמונה שלהם - הם מוכנים לגווע ברעב. שתי הקצוות הללו קיימים. זאת הדואליות האנושית. אתה לא יכול לאחוז בקצה אחד ולומר לי - "תראה, תראה! יש גם קצה שני". --- שלב ג. אני לא מתנגד להתעללות בבעלי חיים מתוך הפחד שהתעללות תחזור אלינו. אני יודע שזהו התהליך הקורה. ושוב נחזור לפיסקה הראשונה - יש לאדם גבולות רבים. מהם חברתיים, מהם מפחד, מהם אחרים. לא כולם יכולים להתמודד עם האמת המלאה בפרצופם. לכן, טוב שקיים הגבול, לאותם אילו שאינם חזקים מספיק בכדי להתמודד עם הפתיחות השלמה. אדם שמקבל סיפוק, הנאה, מהתעללות בבעל-חיים (ויש כאלה, זוכר את גיל 10 ?) - השתעבד במידה מסויימת לקצה החושך היצרי שבתוכו. לכן, יותר קל יהיה לו, לפגוע גם בבני אדם. אז המחיר שמשלמים כאן הוא כפול - א. האדם עצמו נהיה "אטום" וחשיבות ההנאה היצרית שלו עולה על הרחמים הטבועים בו. זהו מחיר שהאדם משלם ובעקבותיו ב החברה יכולה לשלם מחיר גבוה יותר. אדם שנהנה מעיקור עיני חתול, יכול באותה מידה - ולאחר אטימה רגשית מספקת - לעקור את רחמה של ילדה. זאת אותה החרב. תקשיב. בלי זעם. בלי אנטיות אוטומטית. פשוט תקשיב. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |