|
"אתם שופטים כוונות של פוליטיקאים לפי *תוצאות* מעשיהם, ולכן תמיד מניחים שהפוליטיקאי חזה את התוצאות נכונה."
לא נכון. אנו שופטים כוונות של פוליטיקאים לפי התוצאות *החזויות מראש* של מעשיהם. התחזיות יכולות להתבדות בגלל כל מיני גורמים לא צפויים (ולאו דווקא "טעויות", למרות שאני חושב שההנחה המתודולוגית שאין טעויות כן נכנסת כאן לבעיות, ולכן אני לא מקבל אותה כלשונה).
לא הבנתי למה כשפוליטיקאי מנסה להפסיד מערכת בחירות (החלפתי את המונח "להיכשל" אצלך, כי הוא מאוד מבלבל כאשר מדובר על השערה לפיה ההפסד הוא הצלחה!) זה יותר יומרני מאשר כשהוא מנסה לנצח בה. גם אז הוא עלול להיכשל, לא? אותו דבר על בנית גדר מחומרים לא טובים.
התיאוריה שלנו לא סופרת שקרים של פוליטיקאים, ואין לנו כלל שלפיו צריך להניח שהפוליטיקאי לרוב משקר, או משהו כזה. "כמובן שפוליטיקאים משקרים, אבל לדעתי הטובים שבהם בכל זאת מנסים להיצמד לאמת עד כמה שאפשר". בסדר. הנקודה היא ה"עד כמה שאפשר" הזה. אתה מסכים כנראה שלפעמים פוליטקאים (ואנשים בכלל) משקרים כדי להשיג תוצאות שונות. לא נראה לי שאנחנו אומרים יותר מזה.
יודע מה? הנה רושם סוביקטיבי שלי: ניתוחים שגורים של הפוליטיקה מייחסים לפוליטיקאים שקרים לא פחות מניתוחים בלבניים. רבים מהשקרים בניתוחים המקובלים הם כל כך שגורים, או "לבנים", שאנו כבר מתעלמים מהם אוטומטית. חשוב, למשל, על ההתייחסות האוטומטית של כמעט כל האנשים לעמיר פרץ שמדבר על דאגה לשכבות החלשות ("כן, בטח, הוא הרי רק דואג לועדים החזקים"), או לערפאת שמדבר על התנגדותו לטרור, או על אנשי מולדת שמדברים על טרנספר מרצון. אולי פשוט אנחנו (הבלבניסטים) מיחסים שקרים במקומות שהם לא-שגרתיים?
|
|